הקדמה מהספר ''אדריכלות נשכחת'' מאת מיכל משה || מדיה

ניתוקה של האדריכלות הישראלית מהמקום בו היא נמצאת ומתפישת ה''מקום'' הניע מסע ארוך לגילוי השפה האדריכלית המקומית שעקבותיה נותרו בשרידיה של אדריכלות כפרית עתיקה. החיפוש של ד''ר מיכל משה, אחר ''רוח המקום'' בהר המרכזי בארץ-ישראל ויצירתה של שפת בנייה מקומית להר הוליד את הספר ''אדריכלות נשכחת'', בו היה ניסיון ללמוד משרידי האדריכלות בארץ את החיבור אל הנוף הטבעי ואל רוחו ולהבין את הרובד האנושי שהטביע חותמו עליו.  אדריכלות עממית, בה היו האדם והקהילה מחוברים למקום ולמשאביו הטבעיים, ובה מצאו רחש הים, גובה ההר ושתיקת המדבר את ביטויים. הספר עוקב אחר אדריכלות הכפר והבית הכפרי בתקופות היסטוריות אחדות בחלקו הראשון, ומפרק את התמונה הכללית לתבניות אדריכליות, בחלקו השני, למעין מרכיבים בסיסיים בעזרתם ניתן יהיה להרכיב את שפה אדריכלית מקומית בתכנון ובבנייה.


הקדמה
המחקר הפרוש בדפים אלה מציע שיטה לזיהוי, לניתוח ולניסוח השפה האדריכלית, שהייתה נפוצה באדריכלות הכפרית העממית בהרי יהודה בתקופות שונות. מבנה השפה ,כדרך לניתוח הכפרים העתיקים והמסורתיים מושתת על שיטת התבניות האדריכליות מחד גיסא, וכבסיס ליצירת שפה אדריכלית מקומית, מאידך גיסא. הפנייה אל שרידי אדריכלות הכפר העתיק והמסורתי באה למלא חלל כבד באדריכלות הישראלית המתחדשת בארץ ישראל; התכנון והבנייה נעשים בתקופה בה מופנה מבטם של המתכננים ושל הצרכנים אל המערב, מתוך הפניית גב מכוונת או סמויה אל ה'מקומי' ומתוך חיפוש השראה בארצות המערב הרחוקות. תוצאות נטייה זו הביאו לניתוק של האדריכלות הישראלית ממשאביה הטבעיים: הים, ההר, והמדבר. אולם רחש הים, גובה ההר ושתיקת המדבר מצאו ביטויים באדריכלות העממית של התקופות העתיקות. בזמן ובמקום שבו היה האדם, עדיין, קשור לאדמתו, ובפעולת הבנייה שלו היה ביטוי לצרכים אמיתיים ולממד המקומי. השפעות התרבויות הזרות, שחדרו לארץ ישראל ניכרו גם בתקופות העתיקות, אולם בכפרים שלטה האדריכלות העממית, שהייתה ביטוי השפעות אלה התרכזו בעיקר בערים לקשר פשוט וישיר של האדם למקומו. הכפר משמר, אפוא, במידה רבה יותר, צורת בנייה הנובעת מאורח חיים כפרי ומנתוני השטח שבו הוא בנוי. לפיכך, יכולה חקירת המבנה האדריכלי של שרידי הכפרים מתקופות היסטוריות שונות באזור גיאוגרפי אחד – לספק לנו תמונה של המרכיבים הבסיסיים של המורשת הכפרית הבנויה בהרי יהודה. המורשת האדריכלית של הכפר, של הנוף ושל הבית הכפרי בהרי יהודה מתארת חיים ותרבויות אשר יצרו אותה והטביעו עליה את חותמם.
אדריכלות וזהות תרבותית
זהות תרבותית אנושית כלשהי קיבלה לאורך ההיסטוריה ביטוי מובהק בצורת הבנייה ובמורשת האדריכלית שהייתה נהוגה במקומות שונים. מסורת הבנייה המקומית התגבשה מתוך התמודדות עם פני השטח, עם רוחות השמיים, עם תנאי האקלים, עם חומרי  הבנייה הייחודיים לאתר, ועם אורח חייהם של בני המקום, מנהגיהם, אמונותיהם וחלומותיהם. הבנייה הממושכת, ההדרגתית, המתפתחת עם החיים העניקה לכל מקום צביון ייחודי– מקומי, ועיצבה מורשת אדריכלית המבוססת על הערכים החומריים והרוחניים שנולדו בקהילה שיצרה אותה. כמו במקומות רבים בעולם, כך בארץ ישראל, מורשת הבנייה מורכבת, מרובדת ורבת פנים, כמו במקומות אחרים, היא טעונה בהטבעות חותם שהותירו בה מקומיים וכובשים, שהביאו אליה את מורשת הבנייה שהכירו בארצותיהם והתאימוה, במהלך הדורות, לתנאי המקום. אולם כאן נעלם העושר האדריכלי הזה כמעט לחלוטין תחת מגפיהן הדורסניים של רשויות התכנון, בעקבות השתלטות הטכנולוגיה המודרנית ובהשפעת חיקויים פשטניים של אופנות זרות: נוף הארץ, שהיה בעל זהות ייחודית מובהקת ונשא בחובו זיכרון של תקופות היסטוריות קודמות, כוסה בשיכונים בהשראת המודרניזם האירופי שלאחר מלחמת העולם השנייה, במבנים המתבססים על מודולים גיאומטריים, בקניונים בהשראת התפיסה הפוסט־מודרנית, במשטחי פרוורים של בתים צמודי קרקע, בכבישים מהירים ובמחלפי ענק, במגרשי חניה, במגדלים ועוד... המורשת הבנויה נמצאת בתהליך מתמיד של מחיקה.
התעלמות מהמורשת הבנויה ואדריכלות חד־ממדית זו מורגשת ביתר עוצמה לנוכח המקום שבו היא נוצרת. זה לצד זה שוכנים הים, ההר והמדבר, והם שונים זה מזה בנופים שלהם ובאנשים שהשאירו בהם חותם. המקום הזה, ארץ ישראל, מנקז אליו גיאולוגיה, גיאוגרפיה, גיאומורפולוגיה, צומח, חי ואדם של שלוש יבשות ואקלימים, וניקז אליו את לידתן של שלוש הדתות הגדולות של העולם המערבי, ואת כל החולמים –הלוחמים, הנזירים והצליינים, אשר שאפו אליו וחלמו עליו במשך אלפי שנים. ואת כל העושר ההיסטורי־גיאוגרפי־תרבותי הזה מכסה בנייה רדודה, מנוכרת, זרה, המחפשת את מקורות ההשראה שלה במקום אחר. ואדריכלות מיובאת, המתכחשת אמנם, נטייה זו קיימת במדינת ישראל מאז הקמתה, לעברה, אינה חריגה בהקשר התרבותי של החברה הישראלית במאה ה־21 .אולם
השפעותיה של נטייה זו על נופיה של הארץ הרסניות: בניינים וערים מנותקים מסביבתם הטבעית והבנויה, ומאוצרותיה: ערים מפנות גבן אל הים שלחופו הן בנויות, או אל העיר העתיקה שהרתה אותן, כפרים רומסים את האדמה החקלאית שהעניקה להם חיים, ועיירות רפאים אקראיות מוטלות במקום בלי סיבה. פני הארץ מכוסים באדריכלות המנותקת מסביבתה הטבעית, ההיסטורית והתרבותית. הנתק בין הבנייה לבין הנוף כה חמור, עד כי נדמה, שאין אפשרות ליצור קשר בין שני האלמנטים הללו: הנוף נהרס על ידי הבנייה, והבנייה בעיקרה באה על חשבון הנוף.



כריכת הספר ''אדריכלות נשכחת'' בהוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון. קרדיט להוצאת אוניברסיטת אריאל


שפה אדריכלית
כיצד ניתן לשוב אל אדריכלות רגישה לסביבתה? כיצד תיתכן בנייה חדשה הנותנת מענה לצורכי הזמן, ועדיין שומרת על הזיכרון ההיסטורי־התרבותי? כיצד היא יכולה להפוך לשיטה, ולא להישאר ניסיון חד־פעמי, מקרי או אישי? כיצד יכולה אדריכלות מקומית להתחבר ל'רוח המקום', ולא רק לצורה המנותקת ממהותה? קיימים, גם בישראל, ניסיונות ליצירת אדריכלות רגיונאלית המחוברת לסביבתה. מוכרים ניסיונות של אדריכלים לחפש באופן מודע השראה ליצירות חדשות במאפיינים מקומיים,
והם קיבלו מעין גושפנקה תיאורטית בגישה הרגיונאלית. הגישה מציגה נקודות המדריכות לתכנן על פי גורמים כמו: רוח המקום ותרבותו, הגיאוגרפיה והחומר, וכן באמצעות פעולה אלא שהיא נשארה בגדר תיאוריה שיישומה תלוי בכישורי אדריכלית המודעת לעצמה, האדריכל בלבד. יש ליצור בסיס שיטתי שעליו התיאוריה יכולה להישען, בסיס הקובע את צורת ההתקשרות בין אדם לסביבתו – שפה. כדי ליצור תקשורת בני האדם זקוקים לשפה, וכדי ליצור קשר עם המקום ועם הסביבה הטבעית והבנויה, יש צורך בחוקי התקשרות, בשפת בנייה, בשפה אדריכלית בנויה, מסודרת ושיטתית. שפה שתהא מדויקת, ועם זאת מופשטת דיה להכיל את שפע האפשרויות. שפה שתיתן ביטוי צורני־אדריכלי מחד גיסא, ותוכן ומשמעות לצורה, מאידך גיסא. כדי לבנות שפה, ואף שפה אדריכלית, לא די בהכרת המאפיינים הצורניים, דרוש ידע מעמיק של רכיבי הבנייה המקומית, כמו גם ידע של התבניות האדריכליות המרכיבות אותה. זהו מחקר רחב היקף, ניסיון ליצירת שפה אדריכלית התפרסם בשם 'שפת התבניות'. שערכו באוניברסיטת ברקלי בשנת 1977 כריסטופר אלכסנדר וצוות חוקרים, מתוך כוונה לזהות את מרכיבי השפה האדריכלית שהאנושות יצרה במהלך הדורות, ולייצר אמצעי פשוט לתקשורת בין כל האנשים העוסקים במלאכת הבנייה: האדריכלים, הבנאים והאנשים הבלתי מקצועיים. התבניות האדריכליות הן היסודות המרכיבים כל בניין ועיר, החלקיקים הקבועים, המהותיים, שמעבר לסגנונות ולמגוון הצורני. התבניות המרחביות הללו מייצרות תבניות של אירועים אנושיים־חברתיים, הקובעים את אופיו של המקום ומעניקים לו משמעות. התבניות הבודדות קשורות זו לזו במארג צירופים והקשרים היוצר שפה; שפה שבה יכולים להשתמש כל האנשים בחברה, ובאמצעותה יכולים לתקשר בעלי המקצוע עם האדם הפשוט. שפת התבניות של אלכסנדר מציעה כלים להתמודדות עם מורשת של בנייה ושל אדריכלות, אולם זוהי שפה בעלת אופי כללי, לא רגיונאלי. יצירת שפה אדריכלית מקומית מחייבת הכרה יסודית ומעמיקה עם המרכיבים ועם התבניות של האדריכלות המקומית: 'שפת התבניות של ארץ ישראל'. 
שפה אדריכלית מקומית
כדי ליצור שפה אדריכלית מקומית, יש לפנות אל השרידים הבנויים בארץ, ובעיקר אל השרידים ואל המשארים הוורנקולריים של האדריכלות העממית והמסורתית. קביעה זו יוצאת מתוך הנחה, שבשרידים אלה נשתמרה צורת בנייה מקומית, ובכך נשתמרו התבניות האדריכליות שהתפתחו בארץ במשך השנים. אדריכלות אורגאנית־ספונטאנית התפתחה, בניגוד לאדריכלות העירונית והממלכתית, על ידי בני המקום מתוך תגובה לתנאי השטח, לאקלים, לאמונות ולאורח החיים. בערים הייתה השפעתה של התרבות הממלכתית חזקה מאוד, בכפרים היא התמתנה או נעדרה. הנחת הבסיס של המחקר היא, כי למקום זה, לארץ ישראל, יש שפת בנייה משל עצמה; שפה שהייתה חיה, קיימת ומתפתחת. היא נשכחה...ונוכל לגלותה מחדש. מילותיה ומשפטיה של שפה אדריכלית מקומית זו נמצאים
בשרידי הנוף הבנוי שהותירו אחריהם בני דורות העבר. 'הנוף הבנוי' הוא המראה הנשקף לעיני הצופה, המתבונן בכפר או בעיר או בכל אלמנט אדריכלי שבנה האדם. המתבונן בנוף נוטה, בדרך כלל, להפריד בין הנוף הטבעי שהיה במקום טרם בוא האדם, והוא מכונה 'הנוף', לבין מה שבנה האדם: הבית, הבניין, הכפר או העיר,  המכונים: 'השטח הבנוי'. מתוך ראייה זו, אין דרך ליצור קשר בין שני האלמנטים הללו, הנראים מנותקים לכאורה: הנוף נהרס על ידי הבנייה והבנייה, בעיקרה, באה על חשבון נוף הקדומים הזה. מתוך תפיסה זו נוצרת 'אדריכלות' שאינה מחויבת ליצירת הנוף הבנוי, והתוצאה היא, ממילא, שהנוף נהרס על ידי הבנייה. בשימוש במונח 'נוף בנוי', אני מנסה לטעון, כי קיים מקום רעיוני, שבו נפגשים הנוף הטבעי, הפראי, והמעשה האנושי, ליצירה שהיא יותר ממה שהיה 'הנוף' או 'הבנוי', כל אחד כשלעצמו. לרעיון הזה יש ביטוי פיזי, המתגשם לעיתים קרובות באדריכלות העממית, המבטאת את הקשר הפשוט והישיר, שנבע
לעיתים מכורח, בין האדם למקום. במקום הרעיוני הזה אין הפרדה בין הבית לבין ההר שעליו הוא בנוי, בין הנוף לבין השימוש החקלאי שנעשה בו, ובין האדם לבין הכפר או העיר שבה הוא מתגורר. החיבור והשילוב הזה מייצרים את הנוף הבנוי בכפר המסורתי ובכפר העתיק. מראה ה'נוף הבנוי' שיוצרים הכפר הקדום והכפר המסורתי הוא תוצאה של הקשרים המורכבים שהתפתחו בין כל האיברים המרכיבים את המערכת האורגאנית המכונה 'כפר'. הדרך אל הכפר, הבית הכפרי, המעיין ובריכת האגירה, בית התפילה, הרחוב, הסמטה וחצר הבית, השדות החקלאיים, קירות התמך של הטרסות, וכדומה. מכאן, שעל השפה האדריכלית המקומית ההולכת ונבנית כאן להכיל את כל המרכיבים של הכפר, וגם את הקשרים ביניהם.
אדריכלות מקומית בזמן
השפה האדריכלית שמנסח המחקר בחלקו השני עשויה מספר רבדים: הצורה של הכפר ושל הבית הכפרי ברובד האחד, והתכנים החברתיים־תרבותיים שיצרו אותם, ברובד האחר. לשם כך מצאתי צורך בבנייה של כלי מחקרי מרחבי ולא ליניארי, המסוגל לשאת מורכבות של עבודה בשני צירים בו־זמנית: לעומק ולרוחב: ממד העומק נוצר מהתוויית ציר זמן שלאורכו נבחנו הכפר והבית הכפרי, לאורך התקופות, ביחידה גיאוגרפית אחת. כך, שהחלק הראשון של המחקר מוקדש ללימוד כפרים מהתקופה הישראלית, הרומית, הביזאנטית, הערבית המוקדמת, הצלבנית והעות'מאנית, כאשר בכל תקופה נדונים כמה כפרים בהרי יהודה. ממד הרוחב הוא פריטה של מכלול המרכיבים של הכפר ושל הבית הכפרי לחלקיקים המרכיבים אותם – לתבניות אדריכליות –והן יוצגו בחלק השני של המחקר, בארבע רמות הניתוח: הכפר, הבית, הנוף והפרט. חלק זה יכלול בחינה של כל שחלו בתבניות לאורך התקופות שנסקרו בחלק הראשון של המחקר.תבנית בפני עצמה, והקשריה לתבניות האחרות בכל רמות הניתוח, וכן יוצגו התמורות לסיכום, למחקר הנוכחי שלוש מטרות: הראשונה היא לתאר ולפענח את הכפרים בתקופות השונות; השנייה היא לבנות את המערכת התבניתית־האדריכלית־המקומית ככלי עבודה שיטתי, מדויק ועם זאת מתפתח, לשם ניסוח שפה אדריכלית מקומית ארץ־ישראלית בהרי־יהודה; והשלישית – לבסס שיטת מחקר, המאפשרת יצירה של אדריכלות מקומית־שורשית, ועם זאת עכשווית, בארץ ישראל כולה ובכל מקום בעולם. הרצון לחבר בין האדריכלות הכפרית לבין המקום והזמן שבהם היא נוצרה הביא אותי לעסוק בתחום המפגש שבין האדריכלות – הארכיאולוגיה – והגיאוגרפיה ההיסטורית. החיבור הזה נעשה תוך שימוש בכלי הדיסציפלינות השונות, לשם קבלת תמונה כוללת של שפה אדריכלית, כפרית, מקומית, בהרי יהודה בארץ ישראל. לצורך זה ולחיזוק טענותיי נוספו כלים גראפיים המבהירים את הרעיון המוסבר במלל. שרטוטים, סכמות, סקיצות, צילומים ורישומים לאורך הדפים הם שלי, אלא אם כן כתבתי אחרת. תודה לכל מי שתרם מזמנו ומידיעותיו: לפרופ' ריכב ]בוני[ רובין על תמיכה ארוכת שנים, על זמן פנוי בכל עת שביקשתי ועל האמון שנתן במחקר מהמפגש הראשון – עדיין כסטודנטית לאדריכלות. לחברי הוועדה המלווה: לגיאוגרף – פרופ' יהושע בן־אריה, לארכיאולוג – פרופ' רוני רייך, לאדריכלים – פרופ' מייק טרנר וגיורא סולר, חברי הוועדה המלווה, על הערותיהם המועילות ועל נקודות המבט החדשות שהציגו בפניי. לעובדים בספריית יד יצחק בן־צבי, על מאור הפנים הידידותי, ולספרנים המסורים של ספריית החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. תודה לסלומון שפרש בפני תפיסה מגובשת לאדריכלות שלמותית, שהכיר לי את עבודתו של אלכסנדר, וששיחות עמו התירו תמיד קשרים מחשבתיים. תודה למרב על העידוד וההמרצה בימים קשים; לארי – על כותרת המשנה של המחקר; ולהוריי האהובים, דוד ותמר קטורזה, שכל מה שלי – מהם.

ד''ר מיכל משה, היא מרצה וחוקרת בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל. בוגרת ארכיטקטורה מהטכניון, PHD מהאוניברסיטה העברית. מרצה ומנחה פרויקטים בתכנון אדריכלי הוליסטי בר-קיימא בביה''ס לארכיטקטורה. חוקרת את הנוף הבנוי כביטוי לתרבות הקהילה המעצבת אותו.


להלן קישור לרכישת הספר : https://store2.ariel.ac.il/books/forgotten%20architecture.html