פרק מתוך הספר: אדריכלות ודאגה מאת שלי כהן || מדיה

לאחר עשורים של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, החל בראשית המאה ה-21 שלב חדש בשיח הביקורתי באדריכלות אשר בא לידי ביטוי בתפישתם של אדריכלים החותרים להשפיע על המציאות בכלים מקצועיים, בתכנון פרויקטים אדריכליים למען קבוצות אוכלוסייה מוחלשות בישראל ובגדה המערבית. הספר ''אדריכלות ודאגה'' של ד''ר שלי כהן משייך יוזמות אלה למגמה אדריכלית צעירה מהעשורים האחרונים במערב שמאופיינת במעורבות חברתית.

פרק 2

אדריכלות ודאגה
את תחום האדריכלות איננו נוטים לתאר במונח דאגה, ולהערכתי הסיבה היא שבדאגה יש ביטוי של רגש שאינו עולה בקנה אחד עם תפישת האדריכלים ולפיה האדריכל הוא איש מקצוע שנדרש לאובייקטיביות חסרת פניות [1991 Crawford .]כאמור, תרגומו של המונח האנגלי care לדאגה מחסיר משמעויות של טיפול מהמונח האנגלי, אך לעומת זאת המונח העברי מכיל יסוד אתי של מחויבות לזולת. בפרק זה אבחן אם האדריכלים, בדבריהם או בפועלם, ביטאו דאגה לזולת. את הטענה שלאדריכלים המעורבים בעשייה הנדונה כאן יש מחויבות מוסרית אני מנסה להוכיח על פי ניתוח מושג הדאגה של טרונטו. אכן, התיאוריה של טרונטו נכתבה בהקשר של מקצועות הרפואה והטיפול, אך טענתי היא שניתן ליישמה בתחום האדריכלות ולהפיק ממנה קריטריונים לבחינה של מניעי האדריכלים, יוזמתם, התארגנותם לתכנון, בעיקר בשלבים המוקדמים של כל יוזמה. אמנם הדאגה על פי טרונטו אינה אתיקה כלפי מוחלשים דווקא אלא עבור כל בני האדם הזקוקים  דאגה בשלב כלשהו בחייהם, אך טרונטו ממקמת את האני במקום חדש ברשת יחסי התלות עם האחר: בעוד שאתיקה של צדק מנסחת כללי חיים מוסריים  ופשטים ואוניברסליים לאדם האוטונומי ושווה שאינו יכול למלא בעצמו את כל צרכיו. הזכויות, תפישת הדאגה שלה עוסקת גם באדם החלש, התלוי, חמשת מרכיבי הדאגה על פי טרונטו הדאגה בהגדרתה של טרונטו מורכבת מכמה סעיפים [:1993 Tronto 105-102,87] אך לענייננו כאן עיבדתי אותם וחילקתי לחמישה מאפיינים: 1. יציאה מהאני אל האחר. 2. דאגה מביאה לידי פעולה. כדי לבטא דאגה אין די במחשבה חולפת או בגחמה, וכדי לממשה אין די בכוונות טובות. דאגה מטילה עול ומחויבות על הדואג. 3. קיום העולם ותיקונו. דאגה היא כל הפעילות שאנו נוקטים כדי לקיים ולתקן את העולם, כלומר את גופנו, את עצמנו ואת ביותר. סביבתנו, במארג מורכב ומקיים חיים כדי שחיינו יהיו הטובים 4. הדאגה תלוית תרבות, משמע משתנה מתרבות לתרבות. 5. דאגה היא מצב מתמשך והיא נטייה [disposition ]וגם פרקטיקה, כלומר עשויה לאפיין פעולה או תהליך. דאגה אינה רק חרדה לאחר או תכונת אופי כי אם גישה של אנשים פעילים המעורבים בחיי היום־יום.
בסעיף הראשון והשלישי במאפייני הדאגה על פי טרונטו, כלומר היציאה מהאני אל האחר והרצון לקיים את העולם ולתקנו, יש להערכתי יסודות מוסריים אלטרואיסטיים שמתקיימים בכל מחויבות לאחר, אך שניהם גם נושקים לתפישה אתית וחברתית של מקצוע האדריכלות, שכמעט נעלמה עד לעשור האחרון. הסעיף השני, שלפיו הדאגה מביאה לידי פעולה, אמנם חורג מהבנה אינטואיטיבית של הדאגה ככוונה בלבד, אך מאפשר ליישם את מושג הדאגה בפרויקטים אדריכליים שיש בהם היבטים מעשיים ולא רק מחשבה או עמדה ביקורתיות. יתר על כן, מיישום המושג דאגה בתחום האדריכלות משתמעת הרחבה של התפישה המקובלת של האדריכלים כנותני שירותים לכדי ראייתם כמומחים הדואגים לנזקקים מתוך מחויבותם המקצועית, כפי שרופאים דואגים למטופליהם. הסעיף הרביעי מעורר דיון בשאלה מי ראוי לדאגה, והסעיף החמישי נותן כלים לבחון אם האדריכלים דואגים באמת, שהרי לא היינו רוצים לכלול במחקר אדריכלים שמחויבותם לאחר היא בת־חלוף או שמאמציהם בתכנון למען המוחלשים נבעו בעיקר משאיפה לקידומם המקצועי.
שני האחרונים יחד מסייעים לשרטט את קווי המתאר של ההצעה האתית והחברתית ולהגדיר מה נכלל בה ומה מוצא מתוכה, וכך לקבוע מהם גבולות מחויבותם של אדריכלים. אם כן, ניתוח מושג הדאגה שמציעה טרונטו מעמיד קריטריונים של שכל ישר בתוך מערך מושגים שלם ומנומק.
כיצד מיושמים מאפייני הדאגה של טרונטו בפרויקטים האדריכליים הנדונים כאן?

אדריכלות ודאגה, כריכה קדמית. באדיבות: הוצאת רסלינג.

יציאה מהאני אל האחר
בפרויקט ההקמה של ספריית גן לוינסקי ובפרויקט שיקום בית הספר בוואדי אבו הינדי המניע ליוזמת התכנון היה אתי, והוא שדרבן את האדריכלים לנסות לצאת מהאני, מהעיסוק בעצמם ובקידומם המקצועי, ולהפנות מאמצים אל הזולת, אל קבוצת תושבים, ולדאוג  לה. אמנם האדריכל מקואופרטיב ארקו שהשתתף בתכנון שיקום בית לפעול למען אנשים בתכנון אדריכלי של מבני ציבור: הספר בוואדי אבו הינדי לא השתמש במונח דאגה, אך הוא תיאר רצון תמיד רציתי לתכנן מבני ציבור, את יודעת, מבנים שיש להם פוטנציאל מעבר ללקוח מסוים שהזמין את העבודה. את יודעת, מבנים עבור אנשים, תמיד היה לי את הרעיון, אני לא יודע איך לבטא זאת, לעשות משהו שיהיה עבור אנשים באדריכלות. כשבאירופה עולם הבנייה התפוצץ [אחרי המשבר הכלכלי בשנת 2008 ]ראיתי שכאדריכל אין לי עתיד, אז היכן שהוא בעולם אוכל למצוא מישהו שיהיה זקוק לי כאדריכל. שאולי לא יוכל לשלם לי, אבל בואי נאמר שיזדקק לכישורים שלי. ]...[ לפעמים אנחנו,
אני חושב, אנחנו האדריכלים יכולים עדיין לעזור לאנשים להבין מה עליהם לעשות כדי לפתור את הבעיות שלהם [אדריכל ארקו, ריאיון, 24 בדצמבר, 2013.]
נציג ארקו מזכיר צורך למצוא עבודה במקצועו בתקופה של שפל בבנייה במערב, אך לצד זאת הוא מדגיש רצון לשרת אנשים הזקוקים למומחיות המקצועית שלו ולסייע להם לפתור בעיות מרחביות. הדס עפרת, אמן רב־תחומי, ממקימי עמותת ארטים - צוות האמנות הבין־תחומי שהקים את ספריית גן לוינסקי - העיד שהמניע
ליוזמת הפרויקט היה רצון לתת ולהיות מעורב מבחינה חברתית, וגם צורך לפרוץ מתחום האמנות לתחומים אחרים. בתשובה על השאלות 'איך הגעת למעורבות החברתית? מה הוליד אותה?' הוא סיפר: הוליד את זה צורך שהתעורר כבר זה כמה שנים. ]...[ זה התחיל אצל טלי ואצלי, טלי היא אוצרת, לעשות פעולת תיווך בין אמנות לבין הקשרים אחרים שלא היו ברורים לנו. היו כל מיני תהיות וכו' ונפגשנו עם הרבה אמנים. מהר מאוד צירפנו אלינו עוד כמה אנשים ]...[ אנשים יקרים, באמת איכותיים ביותר, ואחרי זה טלי ואני הגענו למשרד של יואב [מאירי] וישבנו ותקופה ארוכה חיפשנו איך לפלח נכון את העשייה שלנו, כי לא רצינו להתפזר.
כולנו היינו ככה באמצע הדרך פלוס, במקום די... זאת אומרת אף אחד לא מחוסר עבודה.זה באמת בא מצורך של נתינה קודם כול או של מעורבות [עפרת, ריאיון, 16 בספטמבר, 2013.]
גם האדריכל יואב מאירי, חבר ארטים ומתכנן הספרייה, לא השתמש במונח דאגה אלא אמר שהעשייה החברתית היא תולדה של התגוררותו בשכונת נווה שאנן:
קשה לאמוד, לשים את האצבע. אני חושב שהעניין של להשפיע חברתית נולד כתוצאה מהחיים פה, בשכונה הזאת. אני לא חושב שלפני שחייתי פה הייתי בעניין ובטח לא בתקופת לימודיי. החיים פה, חיים בשכונה הזאת משכו אותי. השכונה אז הייתה שונה ממה שהיא היום. זה עדיין לפני הגירוש הראשון, זה הימים של שיא הנוכחות של האוכלוסייה של העובדים הזרים פה וזה היה מרתק. תמיד אהבתי סביבות עירוניות. כאלה צפופות. ...גרתי בברלין וגרתי בניו יורק הרבה זמן ואני  חושב שהאפשרות להשפיע וגם ההנאה בלהשפיע... התמורה שמקבלים מהשפעה חברתית התחילה תוך כדי החיים פה, ואיכשהו זה קצת נכפה עליי אפילו כי בעצם בגלל שלא היו הרבה ישראלים... איך אני אגיד? ייצוגיים בשכונה, אז איכשהו נדחפתי לדבר הזה [מאירי, ריאיון, 28 ביולי, 2011.]
שתי האדריכליות מתכננות הפרויקט ]ב[לי גדר בביאנלה בבת־ים - גזין ושרייבר גלבנדורף - סיפרו שהן מאתרות את ראשיתה של פעילותן בהיבט החברתי של האדריכלות בתקופת לימודיהן בבצלאל, בסוף שנות ה־90 .בתקופה זו, שבה עמד בראש המחלקה אדריכל זאב דרוקמן, הודגש מאוד היבט זה באדריכלות, ולחשיבות של שיתוף הקהילה בתכנון הן נחשפו בסמינר בנושא זה בהנחיית טובי פנסטר וחיים יעקובי. האדריכלית מיכל שרייבר גלבנדורף סיפרה: התחלתי את הלימודים שלי במילאנו. למדתי שם שלוש שנים ובאתי לעשות חילופי סטודנטים בבצלאל. ]...[ פתאום הגעתי למקום שאדריכלות היא לא משהו שהוא רק פורמליסטי אלא באמת דיברו על כל הפן החברתי.[פן זה היה בלתי נפרד מהתכנון. אחרת התכנון לא מעניין, ובמיוחד הסמינר הזה שבמיוחד נכנס מאוד לקרביים של הנושא הזה. זה די הדליק אותנו. נורא נהנינו מזה. ]...[ אני חושבת שבזכות הסמינר הזה כשאדית ואני עשינו עבודה סמינריונית משותפת בשיתוף ציבור ועבדנו פה בתוך תל אביב על הקהילה החרדית בתוך שינקין, אני התעסקתי יותר בראיונות בלב העיר של תל אביב על הקהילה החרדית והשילוב של הקהילה החרדית והחילונית בלב תל אביב. ]...[ העבודה המשותפת הזו הובילה אותנו... הדיון נשאר בינינו כל הזמן, בהסתכלות על פרויקטים, הסתכלות על מקומות [גזין ושרייבר גלבנדורף, ריאיון, 11 באפריל, 2013.]. בספריית גן לוינסקי התהוותה שותפות בין אמנים ואוצרים לבין האדריכל; שותפויות מעין אלה שכיחות באמנות העכשווית בעולם ובישראל. שיתוף פעולה נטווה בדרך כלל בין כמה יוצרים שחוברים יחד לקהילה, או נטווה בינם לבין הצופים באמנות, שהופכים למשתתפים ביצירה שמחליפה את הדימוי הרומנטי של היוצר הגאון המבודד. הבין־תחומיות המאפיינת שותפויות אלה נועדה להרחיב את תחומי הפעולה והידע של היוצרים ולערער על בלעדיותה של סמכותם המקצועית, אך בעקבותיה היטשטשו הגבולות בין אדריכלות לאמנות ולעבודה קהילתית.
שיתוף קהילות בפרויקטים אמנותיים־חברתיים ניכר בתחום האמנות משנות ה־90 ,אך שורשיו בשנות ה־20 של המאה ה־20 בתנועות האוונגרד של האמנות, ומשנות ה־60 בביקורת על האמנות של הזרם המרכזי. קלייר בישופ [Bishop ]תיארה מפנה חברתי באמנות שמאפייניו דומים למפנה החברתי באדריכלות;
אמנים השותפים למהלך זה יוצרים' 'מצבים חברתיים כדי ליצור אמנות לא חומרית המתנגדת לשוק הקפיטליסטי, מעורבת מבחינה פוליטית ומקדמת את הקריאה המודרנית לערבב את האמנות עם החיים'' [180: 2006 Bishop.] פרויקט ספריית גן לוינסקי מתאים תחומי ושיתוף פעולה שמערב את הקהילה. לדפוס זה, שכן מלבד מיזם אדריכלי הוא גם פרויקט אמנות בין־ מלבד הקמת שותפויות בינם לבין עצמם ועם אמנים ואנשי מקצוע מתחומים אחרים, אדריכלים בעולם המערבי מתכננים בשיתוף ארגוני חברה אזרחית בין־לאומיים מגוון פרויקטים מענה לצרכים דחופים של אוכלוסיות מוחלשות באזורי מצוקה, ובעשותם כן הם חותרים למצוינות בתכנון. הארגון הלא ממשלתי שסייע בשיקום בית הספר בוואדי אבו הינדי היה הארגון האיטלקי ונטו די טרה, שהחל את דרכו ב־2003 ועד כה פעל באיטליה, במוזמביק ובמזרח התיכון בשטחי הרשות הפלסטינית בעזה, במחנה הפליטים שועפאט ובשטח C שבשליטת ישראל. לפי חזון הארגון הוא מקדם אדריכלות של שלום ושואף לשלב אדריכלות במעורבות חברתית ולהיענות לצורכי קהילות שוליות ונפגעי אזורי עימות...[ אנחנו רוצים להגן על זכויות החלשים ביותר ועל האיזון של כדור הארץ שלנו'' ]אתר Terra di Vento.]...

ד''ר שלי כהן היא אדריכלית, אוצרת וחוקרת היבטים חברתיים של המרחב בישראל. סדרת התערוכות ''מקומי'' שאצרה עם שותפים בגלריה בבית האדריכל הייתה בין הצמתים שבהם התפתח שיח ביקורתי חדש באדריכלות. בין הספרים והקטלוגים שערכה עם שותפים: ''ארץ מקלט: התגוננות אזרחית בנויה'' [הגלריה האוניברסיטאית לאמנויות ע''ש גניה שרייבר 2010]; ''צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל'' [חרגול ועם עובד 2007] ו'הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל' [חרגול ועם עובד 2007].

שלי כהן / אדריכלות ודאגה - אתיקה ואסתטיקה ביוזמות חברתיות באדריכלות / הוצאת רסלינג, תל-אביב

קישור לדף רכישת הספר באתר הוצאת רסלינג:

https://resling.co.il/product/%d7%90%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%93%d7%90%d7%92%d7%94/