ראיון עם דני לזר אדריכלים || ראיונות

''...תמיד היו טרנדים באדריכלות, אבל כשאין תפיסת עולם מגובשת, אז מה שנשאר זה רק טרנדים. אופנתיות בלבד עלולה להיות קצרת מועד כי בניינים עומדים על תילם תקופה ארוכה יותר מטרנד. אנחנו מנסים שתהיה בתכנון אמת שהיא מעבר לטרנד, כדי שהוא שיחזיק מעמד. צריך להכיר את מה שקורה, להשתתף בשיח המקצועי אך לגבש עמדה אישית ביחס אליו...'

ראיון עם האדריכלים דני לזר ודפנה מתוק, שותפים במשרד דני לזר אדריכלים שהוקם בשנת 1985, ומועסקים בו כיום 10 עובדים. המשרד עוסק במגוון רחב שלפרויקטים. בנוסף לעבודה במשרד מלמדים לזר ומתוק ארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2014 זכה לזר בפרס רכטר לאדריכלות.


אדריכל דני לזר ואדריכלית דפנה מתוק, צילום: ניר קידר

מה הביא אתכם לבחור במקצוע האדריכלות?
דני: כשהתחלתי לחשוב מה לעשות עם עצמי, הפנו אותי ליעוץ מקצועי. עברתי מספר מבחנים, ולבסוף, בשיחה עם הבוחן, הוא אמר שאני מוכשר לתחומים רבים, ושאל מה אמא שלי היתה רוצה שאעשה. עניתי שאדריכל, והוא אמר שאלך על זה.

היה במשפחה שלך קשר לאדריכלות?
לא, אבל האדריכל יצחק ישר היה חבר טוב של אבא שלי וביקר אצלנו הרבה, אז אולי היתה לזה השפעה.
דפנה: למדתי לתואר ראשון בכלכלה ואז הבנתי שאני לא רוצה את זה, ופניתי לאדריכלות. כנראה שזה מה שתמיד רציתי.

המפגש בין לזר ומתוק התרחש כאשר דני החל ללמד אדריכלות באוניברסיטת ת'א, לאחר שלימד קודם לכן בטכניון ודפנה הייתה תלמידה בסטודיו.

דפנה: דני היה המורה הראשון שלי בתואר, ודווקא קיבלתי את הציון הכי גרוע בכיתה.
דני: זה לא נכון, דפנה, אם היא לא הכי טובה בכיתה, היא חושבת שהיא הכי גרועה.


זכיה בתחרות - גשר מעל נחל בבאר שבע

כיום אתם שותפים במשרד 'לזר אדריכלים', איך נוצרה השותפות?
דני: דפנה התקבלה לעבודה במשרד לצורך עבודה על פרויקט שהוצג בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2000, ומאז נשארה.

התחומים בהם עוסק המשרד:
דני: המשרד שלנו עוסק בין השאר בתכנון אורבני: תכניות מתאר ליישובים, תכניות מפורטות, תכניות מדיניות. כמו כן תכנון מבני ציבור, מבני חינוך, תחנות רכבת, גשרים ומגורים. המרחב הציבורי מהווה נקודת מוצא לכל רעיון תכנוני. למשל בפרויקט שביצענו של תחנת הרכבת בבאר שבע, העסיק אותנו חזון עתידי, בו העיר תיבנה סביב תחנת הרכבת והכניסה לתחנה תהיה ממפלס הרחוב. לכן מפלס הרציפים גבוה בקומה ממפלס הכניסה והבניין נשען על קיר תומך. הרעיון המבני נבע מתפישה אורבנית. המבנה צריך להשתלב באתר ולנבוע ממנו. זה לא סותר את האפשרות שלמבנה תהיה נוכחות באתר בו הוא נמצא.

דפנה: פרויקט תחנת הרכבת היה תוצאה של זכייה בתחרות, ונראה שבזכות הגישה שדני ציין הפרויקט זכה. גם כשאנחנו מתכננים שכונות מגורים, המרחב הציבורי הוא בראש סדר העדיפויות. כמו כן חשוב לנו שהתכנון יתבסס על נקודות החוזק במצב העירוני הקיים. תכנון הפרויקט יוצא מהקיים, מתחשב ומנסה לשפר אותו.

דני: למשל, תכננו תכנית מתאר לעיר לוד. העיר סובלת מכך שאין בה מרכז עיר מפותח ופעיל. במרכז העיר קיימים מבנים היסטוריים בעלי חשיבות, אך הפוטנציאל ליצור מרכז עיר ייחודי המשולב במבנים אלו לא מתקיים. בעבר תוכננו שכונות חדשות בהיקף העיר ההיסטורית והמרכז נותר לא מטופל. התוכנית שלנו מבוססת על בינוי במרכז העיר בשטחים הריקים הרבים בו, שיקום ושימור המבנים ותוספות הבניה משתלבות עם המבנים ההיסטוריים. ציפוף מרכז העיר והוספת שימושים, חיוני ליצירת מרכז תוסס ופעיל. זה הליך קשה גם תכנונית וגם ביצועית, צריך לעבוד בקנה מידה קטן ופרטני. כיום מסיבות פוליטיות יש לחץ לאישור הרבה יחידות דיור וביצוע מהיר וקל למימוש. התפישה שלנו לא כל כך מסתדרת עם מדיניות זו.


הגשר המקשר בין תחנת הרכבת לאוניברסיטה. צילום: מימין - עמית גרון. משמאל: דני מיכליס

האם אתם מובילים אג'נדה מסוימת בהוראת אדריכלות?
דני: אני משתדל לא לכפות על הסטודנטים שלי אג'נדה. אני מנסה שכל סטודנט יעשה עבודה שתוציא ממנו את הכשרונות ותחומי העניין שלו. שיפתח תפישת עולם עצמאית. כמובן שדעותיי בתחומים שונים כגון: דעות פוליטיות, דעות בתחומים חברתיים, דעות בתחומים מקצועיים [כפי שחלקם עולים בראיון זה] צפות ועולות תוך שיחה המתנהלת במהלך ההנחיה, אך לגיטימי ורצוי שלסטודנט תהיה דעה משלו, שתהווה בסיס לפרויקט עליו הוא עובד, גם אם היא שונה מדעתי.

באיזה פרויקטים אתם גאים במיוחד?
דני: שאלה קשה. זה כמו לענות על השאלה 'איזה ילד אתה יותר אוהב?'. אנו גאים בחלק גדול של הפרויקטים שתכננו. קיבלתי את פרס רכטר עבור תכנון אתר הכניסה המזרחית לאוניברסיטת בן גוריון שכלל את תכנון מבנה המחלקה לפיסיקה [שתוכנן בהשתתפות אדריכלית רוני אלרואי] את פביליון הכניסה המזרחית לאוניברסיטה, את הגשר והמעבר המקורים המובילים מהאוניברסיטה לתחנה ואת תחנת הרכבת באר שבע צפון. מכלול הפרויקטים הזה יוצר רצף של חוויה מתמשכת.

דפנה: אני אוהבת את הרעיון שהפרויקט הזה משמש קהל משתמשים רב, ומהווה מרחב ציבורי ידידותי למשתמש.


פביליון הכניסה לאוניברסיטה ובנין המחלקה לפיזיקה. צילום: דני לזר

דני: לאחרונה זכינו בתחרות אדריכלים לתכנון גשר מעל נחל בבאר שבע, בהשתתפות אדריכל רועי חידו ממשרדנו.
דפנה: הגשר נמצא בתחילת תכנון כעת. הוא עובר מעל אפיק נחל באר שבע ומסילות רכבת ומחבר את האזור המסחרי ואת מרכז העיר עם פארק שהעירייה מקימה מדרום לנחל. זהו פארק רחב ידיים שיתרום רבות לאיכות חיי התושבים וישמש אזור מופעים ל- 40,000 תושבים. רצינו שעיצוב הגשר יהווה נקודת ציון אורבנית המסמלת את שער הכניסה לפארק.
דני: רצינו ליצור גשר שבנוסף להיותו מעבר, יהווה גם מרחב שהייה ומפגש. יצרנו גשר שמתאפיין בצל שהוא מעניק – יריעות בד גדולות שהגשר עובר בתוכן. בגשר יהיה ייצוג לכל המתרחש פארק: טיול ושוטטות, פעילות ספורטיבית, נטיעות, פינות ישיבה, שהייה ומפגש חברתי ושיהווה זירה לשיתוף פעולה עם אמנים.


פרויקט גשר מעל נחל בבאר שבע

מה הייתה ההשראה לתכנון הגשר?
דני: הצל.
בהמשך לשאלתך הנוגעת לפרויקטים שהמשרד תכנן, אתייחס גם למבנה מגורים קטן בשדרות ההשכלה בביצרון בתל אביב, הממחיש את רצוננו ליצור מבנה בעל נוכחות ברחוב ויחד עם זאת משתלב באופי השכונה, נובע מהקונטקסט ותורם בהגדרת הרחוב בו הוא נמצא.


מבנה מגורים בשדרות ההשכלה, תל אביב. צילום: דני לזר

בתכנון מבנה עבור ביטוח לאומי ומחלקת רווחה של העיריה בחולון נתקלנו בצורך פרוגרמתי של שני הגופים לקומת קרקע מלאה. זאת מאחר ושניהם עוסקים בקבלת קהל. תכננו כיכר ציבורית דו מפלסית בה רחבה תחתונה ורחבה עליונה המחוברות כל אחת בנפרד למדרכה שלאורך הרחוב. כך שני הגופים קיבלו קומת קרקע והעיר קיבלה ככר מעניינת.


ביטוח לאומי ומח' רווחה של העיריה בחולון. צילום: דני לזר

תכננו גם אולם ספורט בביה'ס לטבע ביפו. זו עבודה קטנה, אבל אני מציין פרויקט זה כי זו הייתה סיטואציה קשה אך מעניינת. באתר קברים עתיקים ואסור לבנות עליהם, אפילו לא הותר למקם קלונס מחשש שיפגע בקבר. הפתרון היה לבנות על גבי מקלט קיים, שהיווה את היסוד לבניין. האתגר היה מיקומו של המקלט בלב החצר של הבניין הקיים ובניית האולם בקרבה למבנה. הצלחנו לעשות מבנה שנותן תחושה קלילה ולא מכביד על הבניין הקיים, למרות הסמיכות בין הישן לחדש.

פרויקט מעניין שאתם עובדים עליו כרגע:
בין השאר פרויקטים רבים בהם אנו עוסקים היום הם בתחום של תכנון עירוני. למשל אנחנו עובדים על תוכנית מפורטת לעיר ההיסטורית בבאר שבע – זה עוד לא גמור אך התהליך מעניין מאחר והוא רווי קונפליקטים. למשל הצורך לצופף ולהוסיף שימושים על מנת שהעיר ההיסטורית תהייה פעילה כל שעות היום והלילה ותהווה את מרכז העיר שכל כך חסר בבאר שבע, [בשילוב המרכז האזרחי המתפתח]. מצד שני לעיר ערך היסטורי וארכיטקטוני במצב הקיים. קונפליקטים יכולים לשמש כח מניע ליצירה.

שניכם מלמדים אדריכלות באונ' ת'א, איך אתם מרגישים שזה תורם לכם?
דני: זה תורם באופנים רבים. קודם כל אני נהנה מההוראה ומאינטראקציה עם הסטודנטים. יש בהוראה עניין והעשרה אינטלקטואלית. אתה נדרש הן לעיסוק בתאוריה והן לשימוש בניסיון שרכשת בפרקטיקה, כך יש הפרייה הדדית בין ההוראה לפרקטיקה.
דפנה: אני מלמדת סטודיו מגורים, ואנחנו מחפשים אלטרנטיבות וטיפולוגיות מגורים שמאתגרות את המצב הקיים. זה משפיע גם על העבודה במשרד – לא לחשוב באופן שבלוני אלא לחפש את האלטרנטיבה בכל פרויקט.


תחנת הרכבת בבאר שבע. צילום: עמית גרון

מה דעתכם על טרנדים באדריכלות?
דני: אתה רואה את זה הרבה בעבודות סטודנטים – הם מאוד רגישים לטרנדים. כבר אסור לחלונות להיות בשורה אחת מלמעלה למטה- בהתאם לטרנד הם חייבים לקפוץ מצד לצד בחפיפות לא רגולאריות. תמיד היו טרנדים באדריכלות, אבל כשאין תפיסת עולם מגובשת, אז מה שנשאר זה רק טרנדים.
דפנה: כשאנחנו מתכננים אנחנו שואלים את עצמנו האם נאהב את זה גם בעוד כמה שנים.
דני: אופנתיות בלבד עלולה להיות קצרת מועד. בניינים עומדים על תילם תקופה ארוכה יותר מטרנד. אנחנו מנסים שתהיה בתכנון אמת שהיא מעבר לטרנד, כדי שהוא שיחזיק מעמד. צריך להכיר את מה שקורה, להשתתף בשיח המקצועי אך לגבש עמדה אישית ביחס אליו.

ממה אתם הכי נהנים במקצוע?
דפנה: אני אוהבת את השלב ההתחלתי – כשלומדים את המקום. במסגרת העבודה אנחנו גם מכירים הרבה מקומות שלא היינו נחשפים אליהם במצב אחר, כמו ריחניה, עילוט, תמרה, טוראן, סחנין ועוד מקומות בהם אנו מעורבים בתכנון.

דני: אני נהנה מתהליך התכנון כולו. מגיבוש הקונספט ועד לעיבודו ופיתוח פרטי הבניין. אני נהנה גם משלב הפיקוח. כשהרעיונות שהיו בראש או על הדף, הופכים ומתגבשים להיות ממשיים. כמובן שכל זה הולך עם הרבה קשיים. קשיים שיש לך עם עצמך, קושי להחליט, קושי להוציא מעצמך את הטוב ביותר. קושי להתמודד עם הגורמים הנוספים המעורבים ולשתף איתם פעולה, קושי לשכנע או להשתכנע. אני אוהב לעבוד מול בעלי מלאכה, במיוחד נגרים ומסגרים עם תרבות מקצועית. כשמוצאים כאלה, אפשר ללמוד מהם הרבה.


בנין המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן גוריון. צילום: דני לזר

פרויקט החלומות:
דני: אני לא חושב שיש פרויקטים לא מעניינים, איכות הפרויקט תלויה גם במזמין. יכול להיות שנושא הפרויקט מרתק, אבל אם אין לך קליינט שעובד אתך שותף ותומך בתהליך, זה לא יצא טוב. יש לנו מזל שהיו לנו די הרבה פרויקטים עם קליינטים שאפשר לעבוד איתם.
דפנה: הייתי רוצה לתכנן מבנה מגורים לא סטנדרטי. מאוד נהניתי כשתכננו את הפרויקט בשדרות ההשכלה.

דני: מבחינת ההשפעה על הסביבה בה אנו חיים, למגורים חשיבות רבה ביותר מאחר והם מהווים את רוב נפח הבניה.
האלמנטים הציבוריים חשובים כנקודות יחוס, אך הרחוב נוצר על ידי המבנים שמגדירים אותו. כשדפנה אומרת שהייתה רוצה לעסוק בזה- היא גם חושבת על קליינט אידאלי שיהיה שותף לחיפוש ולא יכוון לשכפול מבנים שבנה בעבר.

היו תקופות בארץ, במיוחד בתקופות בהם הייתה בניה ציבורית למגורים, שהייתה פחות אחידות ונעשו ניסיונות מעניינים. היום כשהבניה ביוזמה פרטית זה הרבה יותר קשה. לרוב המזמין מכוון לתשובות מוכנות מראש. הבניה העכשווית היא ברובה מגדלים או בנינים צמודי קרקע. חסר שילוב של בנייני מגורים עד 8 קומות שיכולים לתרום ליצירת מרקם שיש בו תחושת עירוניות.

טיפ לסטודנט מתחיל:
דני: ממליץ לסטודנט לחפש את דרכו האישית. את האמת הפנימית שלו. לגבש טעם ותפישת עולם המהווים בסיס לעשייה .לא חייבים להיות מקוריים בכל מחיר אך כן צריך לשמור על אמת פנימית. כמו כן צריך אורך נשימה. אדריכלות זו עבודה קשה. גימיקים אינם מספיקים.
דפנה: הייתי מוסיפה שצריך לחפש את הדרך, ולא קיצורי דרך, שמאפיינים מאוד את התקופה הנוכחית.