מוזיאון תל אביב לאמנות מציין 50 שנים למלחמת יום כיפור עם תערוכה של במאי הקולנוע והיוצר עמוס גיתאי, שהשתתף בה כחייל מילואים צעיר בצוות חילוץ מוטס בחזית הסורית. מסוקו נפגע ביומה השישי של המלחמה מטיל סורי, טייס המשנה נהרג במקום ובאורח נס שאר חברי הצוות ניצלו. המלחמה שינתה את מסלול חייו של גיתאי והובילה אותו אל הקולנוע. בעשורים שחלפו גיתאי היה ליוצר פורה עם פילמוגרפיה אדירה הכוללת עשרות סרטים דוקומנטריים, עלילתיים וניסיוניים שזכו להכרה בינלאומית. חוויות מלחמת יום כיפור חוזרות ומופיעות ביצירתו הקולנועית ברגעים משמעותיים, אישיים ופוליטיים. בשנת 2000, יותר משני עשורים אחרי המלחמה, הן עובדו לסרט העלילתי ''כיפור'', אחד מסרטי המלחמה הבולטים במאה ה-21, שעורר תהודה בארץ ובעולם, וסומן כאבן דרך בייצוג המלחמה בקולנוע הישראלי.
בתערוכה במוזיאון תל אביב מוצגים חומרי העבר: סרטים קצרים שצילם במצלמת סופר-8 בזמן המלחמה, רישומים אינטנסיביים שרשם כמעין עדות מזמן אמת ומוצגים כאן לראשונה, קטעים מתוך הסרט התיעודי ''כיפור: זיכרונות מלחמה'' [1994] ששודר בערוץ 1 והשוט הפותח של הסרט העלילתי ''כיפור''. כל אלה מובילים אל מיצב הווידיאו החדש שיצר ''כיפור, רקוויאם למלחמה'', בו ערך גיתאי כמה מהסצנות המכוננות בסרט ''כיפור'', דימויים של עקבות טנקים באדמת רמת הגולן הפצועה, חיילים נושאי אלונקה שקועים בבוץ, פגיעת הטיל בתא המסוק, מקיפים את הצופים בתערוכה מכל עבר. ביניהם מוקרנים קטעים מסרטים אחרים שיצר, כמו הבלחת זיכרונות ומראות הנעים קדימה ואחורה בזמן, מחשבות על מה שקדם למלחמה והצלקות שהותירה.
עמוס גיתאי, מתוך הסרט העלילתי כיפור, 2000
צפירת האזעקה שחתכה את דממת יום כיפור, בצהרי 6 באוקטובר 1973, תפסה את עמוס גיתאי, שהשתחרר לא מכבר משירותו הצבאי, על סף שנתו השנייה בלימודי ארכיטקטורה בטכניון. גיתאי אסף את עוזי קנטוני חברו ליחידת אגוז, ויחד נסעו צפונה לרמת הגולן לחפש את המלחמה. משלא הצליחו לחבור ליחידתם, הצטרפו לצוות חילוץ מוטס – טייס, טייס משנה, רופא וארבעה אנשי צוות. במשך חמישה ימים רצופים טסו לחלץ פצועים מהקרבות ברמה. הלוך ושוב נשאו את האלונקה אל המסוק ואל בית החולים. ביום השישי למלחמה, ב-11 באוקטובר [יום הולדתו ה-23 של גיתאי], הם נשלחו לחלץ טייס שמטוסו נפגע והוא נטש בשטח סוריה. במהלך הטיסה פגע טיל סורי במסוק. טייס המשנה, סרן גדי קליין נהרג במקום והטייס הראשי אבנר הכהן הצליח להנחית את המסוק בשטח ישראל. כל אנשי הצוות נפגעו בדרגות שונות מפגיעת הטיל או מעוצמת ההתרסקות בקרקע. הם חולצו ופונו לבית החולים. גיתאי, שנפצע גם הוא, אושפז עם שאר חברי הצוות. לאחר ימים ספורים ברח מבית החולים והתחיל את החיים שאחרי.
'היינו שבעה. עזבנו את בסיס רמת דוד בשעות הבוקר של 11 באוקטובר. אבנר הכהן, גדי קליין נדב גוטליב, ד'ר זאב קליין, צחי צוריאל, עוזי קנטוני ואני. מתוך שבעה רק שישה חזרו. גדי לא. ד''ר זאב קליין נפטר זמן קצר לאחר מכן. כל השאר עדיין נושאים איתם פצעים בגוף ובנפש. אמרתי לעצמי שחקירה מחודשת של האירוע שקרה לפני חמישים שנה, עשויה ללמד אותי משהו שאני עדיין לא יודע ואולי לגרד שוב פצעים ישנים. ביקור חוזר יאפשר התבוננות אחרת. אני יכול לראות שוב שהמצלמה שימשה מעין מגן או מחסה. המצלמה רשמה את ההיסטוריה של הזמן ההוא.' – עמוס גיתאי, מתוך טקסט בקטלוג התערוכה 'כיפור, רקוויאם למלחמה'.
שנת היובל למלחמת כיפור מצטלבת עם אחת השנים הסוערות בישראל. החקיקה שמקדמת הממשלה מאיימת להפוך את ישראל לדמוקרטיה חלולה וקורעת את החברה במחלוקת פנימית עמוקה. בין מאות האלפים היוצאים לרחובות במאבק על זהותה של מדינת ישראל בולטת קבוצת 'לוחמי כיפור', מי ששילמו בגופם, בנפשם ובאובדן חבריהם את מחיר המלחמה הנוראה ההיא. הם קהילת זיכרון הנלחמת על זיכרון המלחמה ומשמעותה.
התערוכה התאפשרה הודות לתמיכתה הנדיבה של גלריה תדאוש רופאק, לונדון ∙ פריס · זלצבורג · סאול.
עמוס גיתאי II כיפור, רקוויאם למלחמה
פתיחה: 13.9.23
נעילה: 13.1.24
אוצרת: מירה לפידות
עוזר לאוצרת: עמית שמאע
2023-1973 חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, תצוגה מיוחדת בתערוכה ''דמיון חומרי: מרכז הכובד, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון''
שנת 2023 מונה חמישים ימי כיפור למלחמה ההיא; יובל למחדל הפוליטי, לקרע החברתי ולהכרה שהתענית היא ממהותו הסמלית של המקום. ימי השנה, שמניעים לרוב התבוננות לאחור, אל העבר בראי ההווה, פוגשים היום המשכיות חיה ובוערת של מערומי כאב בלתי מתכלים מאז הטראומה של 1973.
העבודות המוצגות הן מבחר דימויים איקוניים מתולדות האמנות הישראלית, שנוצרו ונחקקו בתודעה כ'תגובה' אמנותית למלחמת יום הכיפורים. רובן דוברות את שפת האמנות המושגית, ששגשגה בעשור שבין מלחמת 1967 למהפך הפוליטי של 1977. בתקופה זו התרחשה דה-מטריאליזציה של האובייקט האמנותי, שנע מהחומר ומהמרחב החושי אל עבר מושגים מופשטים. עבודות טקסט, פעולות ומיצגים שתועדו בצילום, הזינו את הצורך האמנותי להתנער ממערכי הכוח הלאומיים והכלכליים. טשטוש הפער בין היומיום לאמנות, בין הלשוני לחזותי ובין צורות אמנות מסורתיות לבין פעולות שלא הוכרו כאמנות קודם לכן, הפכו את מחיקת הגבול למושג מפתח באמנות שנות ה-70. העבודות – אם עכשוויות ואם כאלה שנוצרו בסמוך למלחמה – מסמנות הפצעה של גופניות עזה בהתכה של הגוף הפרטי והמדיני זה בזה.
עבודות ''כיפור'' מוצגות בחלל ''תנועה לוהבת'' של תצוגת האוסף, עבודות הווידיאו פזורות בשלוש הגלריות של תצוגת האוסף
מיכל נאמן נולדה 1951, קבוצת כינרת ,העיניים של המדינה, 1974
ב-1974 הציבה מיכל נאמן על שפת הים של תל-אביב שני שלטים עם כתובת זהה, 'העיניים של המדינה'. הכתובת נרשמה בטורקיז כצבע הים, בכתב ידה של האמנית. מקור המשפט בדבריו של בני מסס ז'ל, לוחם חטיבת גולני, בראיון מצולם משדה הקרב. בראיון מצטט מסס את דברי מפקדיו – 'החרמון הוא העיניים של המדינה' – כציווי מוסרי שבשמו הוא מוכן למסור את נפשו. אמנותה של נאמן, אז כהיום, משוקעת בצימוד בין הדימוי החזותי והמלה. במטבע לשון זו המדינה היא ישות חיה בעלת גוף, הנקשרת ליצורי כלאיים מפלצתיים אחרים דוגמת גדי בחלב אמו [1974] – עבודה המוצגת אף היא בחלל הגלריה, ככתובת אדומה שציירה נאמן בכתב-ידה על הקיר.
מיכל נאמן, העיניים של המדינה, 1974
דוד גינתון, נולד 1947, תל-אביב,כאב [רגל על אבן], 1974
התצלום כאב [רגל על אבן] כומס בשמו מתח בין הגשמי למופשט, בין תיאור קונקרטי יבש של מצב הדברים – כף רגל על אבן – לבין התחושה הפיזית שהמצב הנתון עשוי לעורר. כמקובל באמנות המושגית של שנות ה-70, התצלום נתפס כלוויין משני של האירוע המתועד, והוראתו הלשונית נעוצה בשאלות שנהג גינתון לשאול באמנותו מראשיתה, בהן: איך לעשות אמנות בסיטואציה פוליטית מסוימת? כיצד מתרגמת האמנות את חומרי המציאות?
יהודית לוין, נולדה 1949, מושב עין-ורד,מטוס, 1974
שני תצלומים בשחור-לבן מתעדים פעולה כפולה של יהודית לוין; בשניהם האמנית שוכבת מתחת לגרוטאה של מטוס קל, פעם שרועה על גבה ופעם על גחונה, כאשר בתצלום העליון היא מתועדת מכיוון הראש ובתחתון מכיוון הרגליים. המתח הנבנה בין גופה של האמנית לבין גוף המטוס עשוי להיחוות כיחסים אינטימיים, או כשיחה פרטית בין ייצוגים מגדריים. הכיוונים המרחביים המנוגדים – שכיבה אופקית אפיים ארצה, לעומת כושרו של המטוס לנסוק מעלה – מנסחים בשפת הסתרים של אובייקט האמנות את הטראומה הגלומה בדימוי: עתיד הנפילה החתום בחלום התעופה. לעבודה מטוס הקשר ביוגרפי טרגי, חרף עדותה של לוין כי בעת יצירתה לא חשבה על כך באופן ישיר: אחיה, צביקה, נהרג ב-1956 בתאונת טיס, במהלך שירותו הצבאי.
אפרת נתן, נולדה 1947, קיבוץ כפר-רופין,דגל, 1974
את הפעולה דגל ייעדה אפרת נתן מלכתחילה למצלמה ולא לקהל נוכח. נתן שוכבת על רצפה של מגרש כדורסל שכונתי בגבעתיים, רגליה היחפות בתנוחת צעידה, ואחת מידיה אוחזת דגל גדול המכסה את ראשה. מנח גופה מהדהד את זה של פסל הפועל העברי ב'יריד המזרח', הצועד קדימה בנוסח סמלי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגלגולם העברי בסמל מועדון הספורט 'הפועל'. אלא שזקיפות הקומה הלאומית מוטלת ארצה אל האופקיות המורבידית של דמות עטויה תכריך. מידותיו הקטנות של הדימוי תורמות להפיכת גופה של נתן לסימן לשוני, כאות כתובה, ונענות לאופן הצגתה של העבודה כתצלום בכפולת אמצע של כתב-העת מושג [1975].
דוד גינתון כאב [רגל על אבן], 1974, צילום אלן גינתון
מרדכי ארדון, 1896, טוחוב, פולין – 1992, ירושלים,יום כיפור, טריפטיכון: רקוויאם, קורבן, קול נדרי, 1973-74
הטריפטיכון יום כיפור הוא קינה חזותית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. בעת יצירתו היה מרדכי ארדון אמן בשל במיטב שנותיו, המתבונן במאורעות השעה מפרספקטיבה היסטורית רחבה. בלוח המרכזי, קורבן, מרחפים ענני פטרייה אדומים, זוהרים ברעילותם, מעל פיגורה מופשטת; בלוח השמאלי, כל נדרי, מפציעים קרעי גווילים [שעליהם שורות מתפילת 'קול נדרי'] במרחב שמימי אפל, בינות לעננים, גוף ירחי ומראות של התפרקות קוסמית; בלוח הימני, רקוויאם, ליקוי חמה מתמזג עם חלקי שעון מפורק המוּכּרים מציורים אחרים של ארדון. שפתו האמנותית של ארדון רוויה סמליות אישית וכזו השאובה מעולמות המיסטיקה היהודית. ציורו מעוגן בבירור במורשת הציור המופשט והסוריאליסטי של המודרניזם האירופי, אך בה-בעת מתייחד בדימויים המפציעים מתוך מרחב אפל, כמופעים של התגלות מטאפיזית. הטריפטיכון – פורמט ציורי נפוץ בתקופת הרנסנס, שיועד לקישוט המזבח בכנסיות ונכרך בנושאים דתיים – מחדד את בחירתו הייחודית של ארדון לגעת בקשר הסבוך של היהדות כדת וכלאום. הציור מתיך את האסון הלאומי ביום מקרא קודש.
פנחס כהן גן, נולד 1942, מרוקו,אני רחוק מדי מאמנות [מלחמת יום כיפור, 1973], 1974
משפט ברור נצרב על דף הנייר בחלקו העליון: 'אני רחוק מדי מאמנות'. במשפט המקביל לו באנגלית – “I am Too Upset for Art” – מתייצג המרחק כשיבוש או היפוך של מערכת הצירים הנפשית. פנחס כהן גן, מחלוצי האמנות המושגית בארץ, ביצע פעולות מתועדות רבות שבהן המחיש את נזילותו של מושג הגבול המדיני – ובתצריב צילומי זה, מושג הגבול מוסט אל המרחבים הממשיים והפילוסופיים של היצירה: מהי מחויבותו המוסרית של היוצר בעת משבר חברתי או פוליטי? בהשראת כתביו של רולאן בארת, נציג בולט של הסטרוקטורליזם הצרפתי, פונה כהן גן אל 'דרגה אפס' של היצירה [כשמו של הדפס נוסף מאותה סדרה]. במרחבי הנייר הלבן השפה צפה כמודעות טראגית, בעודה מחוסרת יכולת פעולה או מחויבות אמיתית.
יורם קופרמינץ, נולד 1954, חיפה,שו הפקות: שיר החבלנים, 2021
וידיאו, 2:03 דקות
שו הפקות: צבא ישראל, 2021
וידיאו, 3:07 דקות
שו הפקות: נרדוף אחריך תמיד, 2021
וידיאו, 5:43 דקות
עבודות הווידיאו של יורם קופרמינץ אורגות חומרים חזותיים עם שירים מוּכּרים מן הזמר העברי. האמן חובר לפאתוס השירי בקול שבור וחרב, ועורך 'מצעד הפזמונים' ממכר ברעילותו. העבודות, שנוצרו ב-2021, אינן מתייחסות באופן ישיר למלחמת יום הכיפורים ומתחמקות מתיוגן כאמנות פוליטית. הן מוצבות כמלכודות דבש המעוררות את בלוטות העונג והכאב כאחת. בנרדוף אחריך תמיד מתגלם המרדף בשילוב בין מראה של צעיר רעול פנים הרץ ברחובות, במנוסה מדבר-מה בלתי ידוע. קולו של קופרמינץ מלווה את המרדף בטקסט שכתב – זרם תודעה מילולי המתיך לעיסה אחת את עמדות הרודף והנרדף, בעודם נתונים במסע קדחתני. חומרי הגלם החזותיים משלבים מראות של ערים שונות מרחבי העולם, בעוד הטקסט מתייחס למרחב העירוני התל-אביבי, כאשר שמות הרחובות הממשיים המצוינים בו מַתווים בסמליותם את מהלכי ההיסטוריה היהודית וגלגוליה בארץ הזאת. מפת הנראטיב הציוני המצטיירת סביב נקודות הציון הגיאוגרפיות הללו, היא מרחב מסויט ורדוף רוחות.
יורם קופרמינץ לחם במלחמת יום הכיפורים כקשר של יחידת הנדסה על גדת תעלת סואץ, ומוראות המלחמה והפציעה מלווים מאז את עבודתו. בשנת 2000 ראה אור ספרו אוקטובר: יומן מלחמה, שאפשר להגדירו ככרוניקת זוועה אנטי-מלחמתית. |
תערוכת צילומים מקיבוץ בארי במוזיאון העיר חיפה
תערוכת יחיד בגלריה שלוש
קולות קוראים מ''המקרר'' לרזידנסי יצירה
תכנון ועיצוב בית בסגנון כפרי II חשיפת מעצבים
תערוכת יחיד בבניין אורי ליפשיץ
תערוכת DOMOTEX ינואר 2024
תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד
ראיון עם ''אלרוד אדריכלים ומתכנני ערים''
תכנון ועיצוב פארק שעשועים מקורה בסין
סיפורי החטופים מוקרנים במוזיאון פתח תקווה לאמנות
סיורים מודרכים בתערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות
תערוכה קבוצתית במוזיאון היכל שלמה
קול קורא- קול העם יומן מלחמה
תערוכת יחיד בבית הנסן
תכנון ועיצוב מטה חברה בברזיל
מיצגים אומנותיים ברחבי הארץ למען החטופים
פסטיבל הצילום הבינלאומי שתוכנן לנובמבר יידחה לאביב 2024
לזכרו של האדריכל יורם בר סיני מקיבוץ בארי
עקב המצב- כניסה חופשית למוזיאונים ברחבי הארץ
קולנוע סם שפיגל פתוח לכולם באולמות, בבית, בבתי מלון ובדרכים
זומו, המוזיאון שבדרך פתוח לכולם
Shaping Spaces Together - Design Competition
שיפוץ ושחזור מוזיאון באיטליה
תערוכה במוזיאון משה קסטל במעלה אדומים