תמונות משרד - 'מינץ מלמד אדריכלים' || ראיונות

הפעם במדורנו 'תמונת משרד' נכיר את המשרד מינץ מלמד אדריכלים.

• משתתפים: דניאל מינץ. בן 49, יליד ריגה, אדריכל, למד בטכניון. כיום מרצה בכיר באקדמיה לאמנות בצלאל. עבד בשיתוף עם משרדי אדריכלים שונים- רם כרמי, גוגנהיים- בלוך, רחמימוב ורוזנפלד ארנס. מתגורר בירושלים. אלעד מלמד, בן 41, יליד ז'נבה, אדריכל, למד בטכניון ובאוניברסיטת קורנל לימודי תואר שני. עבד במשרדי האדריכלים קנפו- כלימור ורוזנפלד ארנס. מתגורר בקיבוץ נתיב הל'ה. אריאל שפילקה. בן 33, נולד בקיבוץ כפר המכבי, אדריכל, למד בבצלאל ומסיים כעת תואר שני בטכניון. עבד במשרדי האדריכלים וינשטיין- וועדיה, רוזנפלד ארנס. מתגורר בתל אביב.

• המשרד: 60 מ'ר כולל גלריה בקומת הקרקע של בניין ערבי ישן, ממוקם בדרך חברון העמוסה בירושלים ['אנחנו יושבים בקושי בתוך תחומי הקו הירוק'] וזהו בעצם חלל עבודה משותף לכמה חברים שהתקבצו ביחד בתחילת 2007 ופועלים ב-3 מסגרות עצמאיות: מלבד 'מינץ מלמד' יושבים באותו החלל גם 'אופק אדריכלים'- אורית פיידמן, אבנר אופק וליאורה זבולון ובנוסף, האדריכל רועי אלרואי. המשרד הוא מעין 'חנות' שיושבת בין זוג חייטים וסטודיו לשמלות כלה. לטענת כל יושביו, הוא קטן, צפוף מדי ונוטה להתבלגן בקלות ['יותר מידי גברים באותו משרד'].

• אחת לכמה שבועות מתקיים דיון עקר על הצורך לעבור. 'כל פעם מחדש אנחנו מבינים שאין ממש מי שייקח את זה על עצמו. היינו רוצים לעבור למקום מרווח יותר ומסודר, עם יותר אויר'.


תמונות משרד - 'מינץ מלמד אדריכלים' צוות משרד דרך חברון 65 : מימין לשמאל: ליאורה, אריאל, רועי, דניאל, אלעד, אבנר.

 • מתי הכל התחיל: כשאלעד הציג את הפרויקט גמר שלו בשנה חמישית, דניאל היה שופט. אלעד, ירושלמי במקור שלמד באותה התקופה בטכניון, רצה לחזור לירושלים ושאל את דניאל אם הוא מכיר משרדים בירושלים. [אלעד- 'הייתי נודניק']. דניאל שעבד באותו הזמן עם המשרד רוזנפלד ארנס הכניס את אלעד לעבודה שם. כמה שנים לאחר מכן, כשאלעד חזר מלימודיו לתואר השני הצטרף לדניאל והקימו יחד את המשרד. אלעד: 'בטעות זכינו בפרויקט בבית העיר- מוזיאון לתולדות תל אביב ליד בית ביאליק ואז לא הייתה לנו ברירה אלא לפתוח חברה'

• לאחר כחצי שנה הצטרף אריאל שהיה סטודנט של דניאל. אלעד: 'הוספנו את אריאל שהבטיח שיעבור לגור בירושלים'. אריאל כאמור, עדיין מתגורר בתל אביב.

• תחומי אחריות: 'כולנו עדיין מנסים להבין איך לעבוד עם הלקוחות'. אלעד- 'אריאל הוא האיש שיודע הכי טוב איך לעשות ודני יודע הכי טוב מה יפה'. אריאל- 'אלעד יודע הכי טוב איך 'לפדל', איך להניע את הכל יחד'

• דניאל: 'אני חושב שיש בנינו מעין שקיפות שכזאת, אנחנו לא צריכים לדבר יותר מידי. בעיות האגו סה'כ מאוזנות וזה מה שעוזר לנו בעבודה. הכל ישיר יעיל ומהיר, השיחות יכולות להיות מאוד קצרות כי ההבנה נמצאת שם'

• בעשייה: האגף החדש בבית ספר ללימודי השואה ביד ושם בשיתוף פעולה עם משרדו של דוד גוגנהיים, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, תכנית אב לשכונת גילה, המרכז לילדים יהודים וערבים בעלי ליקויי שמיעה באבו תור מול העיר העתיקה ועוד.

• חלומות: אלעד- 'אריאל תכנן להיות מיליונר, דני תכנן להיות מפורסם בכל העולם. אני סה'כ רוצה לנהוג על טרקטור בקיבוץ.'

• ובכל זאת, מה הלאה : אלעד: 'אנחנו רואים רק חודשיים קדימה, אני מניח שלכל אחד מאתנו יש תכניות שונות אבל בגדול השאיפה היא לנסות להתייצב, לעבור את השלב הזה של 'משרד חדש'. דניאל: 'יש לנו כוונה לנסות לממש משהו פואטי. המאבק הוא לראות את האיזון ביכולת לנשום, לראות את הדברים לעומק ולהבין את המגבלות שלנו תוך כדי שאנחנו מצליחים לא להעלם כלכלית. בינתיים יש לנו מזל אבל זה לא מובן מאליו. לעיתים יש לי את התחושה שאפשר להשיג את זה וכנראה שרק צריך להעז'

• ביומיום: 'יש כל כך הרבה פגישות שבדרך כלל אין הרבה ימים שכולנו פה במשרד למשך כל היום. הפרויקטים שלנו נמצאים בכל מיני מקומות שונים אז אנחנו פה ושם. זה משרד צעיר, אין לו יום ואין לו לילה, זה משהו מתמשך'. למעשה אין שעה רשמית שבה מתחילים את היום, ['עוד לא הגענו למצב שזהו מקום עבודה מסודר'], וכך גם אין שעה בה מסיימים את יום העבודה. אלעד: 'זה מקום דינאמי. העובדה שאנחנו לא לבד פה הופכת את המקום למעין תחנת רכבת. אפשר להגיד שזה איפשהו ממשיך את תקופת הלימודים ומהצד השני יש גם חופש'. כשצריך, מתיישבים לעבוד גם בסופי שבוע.

• העובדה כי מדובר בשלושה משרדי אדריכלים שעובדים באותו החלל מאפשרת להיעזר אחד בשני- אם זה לשמוע דעה או אם זה שיתופי פעולה של ממש. 'לפעמים אפילו אנחנו פועלים כאילו אנחנו ישות אחד וזה עובד'

• משתדלים להשתתף בתחרות אחת או שתיים בכל שנה, למרות שזה לא בהכרח משתלם ורווחי אבל כן משתלם באופנים אחרים: 'כל תחרות כזאת מאפשרת לנו לבנות את השפה המשותפת שלנו ולשם שינוי לחשוב ללא הקליינט'

• מחוץ למשרד: בזמן המועט שנשאר, לעיתים גם שם ממשיכים לחיות את העבודה: אלעד- 'המוח הרי בלאו הכי לא מפסיק לפעול. אפשר לנסוע למדבר אבל עדיין להמשיך לחשוב בדרך על הפרט של הגג... אבל זה עם אהבה' . דניאל: ' אין לי כמעט הפוגות וזה מאוד חסר לי. לי יש שלושה ילדים, לה- קורבוזיה החליט עם אשתו שלא יהיו להם ילדים, לה קורבוזיה אני כבר לא אהיה הרי. לפעמים דווקא להיות עם אחד הילדים זאת ההפוגה והזמן האיכותי'

• בתור התחלה: סבלנות ואופטימיות. לפי דניאל, המשרד הוא כלי, הוא לא המטרה. 'רוב האנשים קורסים לתוך זה מכורח המציאות כשהמשרד מתחיל להכתיב אותם וזה הופך אותם לכאלו שעושים פשרות שלא תכננו לעשות ומוצאים את עצמם אחרי כמה שנים במשרד שלא התכוונו אליו. הם לא רואים אותו ככלי שעוזר להם לבנות את המניפסט שלהם ולהראות את ההבנה העמוקה של הדברים. אלא הוא לוקח להם את האנרגיה ולא עוזר להם להתפתח'. אלעד: 'אנחנו עוד מנסים ללמוד איך עושים את זה, צריך את ההזדמנות לקבל את הפרויקט הראשון כדי להתחיל וזה אף פעם אינו מובן מאיליו. משרד צעיר צריך 'לחזר על הפתחים' מול הגופים הציבוריים להירשם, לקוות וגם להציק' לפי אלעד, לא קל לצאת ממצב של שכיר ולהפוך לעצמאי אבל לדעתו אין לאדריכל ברירה אחרת אם הוא רוצה לממש את עצמו. בנוסף לכך, בארץ אין הרבה משרדים גדולים עם היררכיה ברורה שבמסגרתם אפשר להתקדם. לפי אריאל, צריך פשוט לעבוד קשה.

• מדד סיפוק עצמי בין 1-10: דניאל: 'יש לי סיפוק עצמי גבוה, אבל אני חושב שיש לי מזל'. אלעד-9. אריאל- 10.
 
• על האדריכלות בישראל - אריאל: 'שימשיכו לבנות ולתכנן'. דניאל: 'אין אדריכלות בישראל כי זה לא הזמן לאדריכלות בישראל, אנחנו לא פנויים לזה עדיין. הארכיטקטורה אולי עדיין כרגע רחוקה מאיתנו למרות שהיו תקופות שהיינו קרובים לזה- למשל לפני מלחמת ששת הימים, כשלאדריכלים היה עוד כוח וכבוד כי הם אלו שניהלו את הפרויקטים. אנחנו צריכים לפעול באופן גלובלי ואוניברסאלי ולא במבט ספציפי כי הוא לא רלוונטי- ארכיטקטורה היא דבר אוניברסאלי'