ראיון עם האדריכל והאמן כפיר גלאטיה אזולאי, the k.o.t project || ראיונות

'...אני חושב שכשאתה עושה משהו סיזיפי עולות לך שאלות בתהליך, קורה משהו דרך הידיים. משהו קורה בראש ואתה נכנס למצב תודעתי שמביא אותך לתובנות חדשות...'


כפיר גלאטיה אזולאי

כפיר גלאטיה אזולאי הוא אדריכל בוגר בצלאל ומעצב רב תחומי. מחלק את זמנו בין סטאז' במשרד מן-שנער לסטודיו הפרטי – the k.o.t project. נפגשנו איתו לשיחה על אמנות, אדריכלות ואיך משלבים בהצלחה בין תחומי עיסוק כה רבים.

אני פוגשת את אזולאי בסטודיו המרווח שלו בתל אביב, מסביב פזורות יצירות אמנות שלו והחלל כולו נעים, מואר ורך.

אזולאי מספר שתמיד ידע כי יגיע לאדריכלות, דבר שהקל עליו בכך שעזר לו להיות מכוון מטרה: 'סיימתי תיכון בגיל 16 במגמת אדריכלות ואז השלמתי לימודי הנדסאי קונסטרוקציה ובניין באורט. במהלך השירות הצבאי שלי, שבו שירתתי כמהנדס בניין, החלטתי ללמוד בויצו תואר בעיצוב פנים ואחרי הצבא כבר ניגשתי למבחני הקבלה בבצלאל'.

הלימודים בבצלאל: הגעתי לבצלאל מאוד שחצן, בעיקר כי היה לי כבר המון ניסיון. זה המשיך כך עד שפגשתי במרצה דני מינץ, רוסי סובייטי שאמר לי שאני בטטה. מאוד נעלבתי והרגשתי שאני חייב ללמוד אצלו - בזכותו התחלתי לעשות דברים עם פחות רעש, הוא מזקק הכל.

על היציאה לדרך עצמאית: כבר בשנה הראשונה בבצלאל התחלתי לעבוד - בעיקר תכננתי נגרות לחנויות ופריטי ריהוט. התחלתי לעבוד עם אדריכל נוסף על הנגרות של סניפי סבון, למסעדות ולברים, ואז קיבלתי לעשות גם דירות וראיתי שזה זורם וקל והחלטתי להתחיל לעבוד לבד. אז גם פתחתי את הבלוג the k.o.t project כדי לתעד את העבודות ובשנה השלישית ללימודים פתחתי את הסטודיו שלי, שנושא את אותו שם, שמתמחה בעיצוב פריטים קטנים, עיצוב תעשייתי, נגרות ועיצוב פנים.

כניסה מהקנ'מ הגדול לקטן : כשהתחלתי פרויקטים גדולים יותר התחלתי לעשות גם אמנות לדירות. המטרה שלי היא לייצר משהו שלם ולאו דווקא לגמור באדריכלות וגמרים של תאורה. אני מתכנן אם יש צורך גם לוגו, תאורה ופריטים משלימים נוספים. אני אוהב לגוון ולהיכנס מהקנ'מ הגדול לקטן.


בית פרטי בראש העין - יציקות בטון 'מצולקות' בגימור מבריק. צילום: רועי שוויגר.

סדר יום: אני מחלק את זמני בין הסטאז' במשרד מן שנער לבין הסטודיו הפרטי. יש ימים שאני עובד עד 3 בבוקר, ובאופן כללי אין ימים בהם אני מסיים לפני 23. בסופו של דבר זה גרם לי לקרוס, אז עכשיו אני מנסה לעבוד עם עוד אנשים ולפתוח את זה. אני עדיין צעיר אז עדיף לעשות את זה עכשיו מאשר אחר כך.

תהליך עבודה: התהליך מתחיל בקבלת פרוגרמה, ואז אני והאדריכל שאיתו אני עובד עושים סיעור מוחות. מבקרים בבתי הלקוחות, רואים איזה רהיטים יש להם ומחפשים איזשהו רעיון שהוא קצת מעבר. המטרה היא לא לייצר אינסוף חלופות אלא למצוא פסקה מספר, ציור, או משהו מעניין אחר שלאו דווקא בא מהשטח. ואז אנחנו מתחילים לעבד חלופות עד שהלקוח מרוצה. מאוד חשוב לנו לשמוע מה הלקוח אומר - למשל וילה שתכננו בראש העין עם יציקות בטון שנועדו לצביעה ובסוף הלקוח מאוד אהב את התוצאה הגולמית אז השארנו את הבטון חשוף, רק עם ציפוי מבריק.


דירה קומפקטית ברחוב סביון, רמת גן. מחיצות עץ במראה אוריינטלי מודרני מייצרות הסתרה וחלוקת חלל לפי הצורך. צילום: the k.o.t project

יצירת אמנות:
אני חושב שכשאתה עושה משהו סיזיפי עולות לך שאלות בתהליך, קורה משהו דרך הידיים. משהו קורה בראש ואתה נכנס למצב תודעתי שמביא אותך לתובנות חדשות. אני מעצב כלי פורצלן ויציקות באלומיניום, עיצוב פילוסופי יותר. לדוגמא – אייל על פס ייצור שלא ברור אם הוא מתפרק או נבנה. המטרה היא לשבש את התדר של הדבר המובן מאליו ולתת לו משמעות חדשה. אני פחות מצייר ויותר משרטט, עושה הרבה עבודות באוטוקאד, מאוד אוהב להשתמש בו לציורים.


deer on assembly line - פיסול ויציקת אלומיניום


הסעודה האחרונה - קערות פורצלן לבנות רב שימושיות - להגשה או לתצוגה. צילום: Bernhard Musil

על אמנות מודרנית: היום אין יכולות וירטואוזיות של ציור ופיסול שמחייבות מיומנויות של ידיים, היום על כל דבר צריך פשוט לדעת לדבר. אבל קומפוזיציה זה דבר שאי אפשר להסביר, זה משהו שמרגישים, ובאמנות המודרנית שמדברים עליה, אני טוען שאין שם מתמטיקה או פילוסופיה ואני חושב שזה נורא ושהמלך הוא עירום.


בניה - הריסה. עבודת הדפס ידני ופרימה. בנייה או הריסה של חלל? במסגרת התערוכה: once I was a house

פרויקט החלומות: החלום שלי הוא לתכנן היכל - כנסייה או מבנה דת כלשהו - לבית כנסת פשוט אין תקציבים. האדריכלות שלי מאוד מושפעת מיסטית ורוחנית מתקופות שונות. הכנסייה שלי הייתה נראית מזוקקת, מינימליסטית, מלאת אור. מי שהיה נכנס לשם היה מתחבר לתודעה הפנימית שלו, בלי קשר מאיזה דת הוא. פשוט היית מתחבר לתדר של העולם – אקסיס מונדי, החפיפה בין הציר הפנימי שלך לציר הפנימי של העולם.
אני חושב על האדריכלות כאסתטיקה. אדריכלות משנה סדרי עולם. אותי יותר מעניינת האדריכלות הגדולה מאשר לפתור בעיות קטנות של דיור בר השגה או דירות לפליטים.

בירוקרטיה קטלנית: את מצב האדריכלות בישראל אפשר להגדיר פשוט כבירוקרטיה. ההתשות ומשחקי הכוח הבירוקרטים הם אינסופיים ואח'כ מתפלאים שיש פה אדריכלות שלא נראית טוב. זה שילוב של בירוקרטיה וראש סגור - הרי יש כסף, אז מה גורם לזה שיוצרים פה מבנים משעממים? 
צריך להיות מאוד חזקים ולרוץ כדי לעבור את כל המחסומים הבירוקרטיים שהעיריות מערימות עליך. יושבת הנדסאית שמחליטה איך ת'א צריכה להיראות. למשל אם כרכוב בתוכנית לא נראה לה, זה פשוט לא יקרה. התקטננויות שגורמות לך להרים ידיים ובסוף להישאר עם תכנון מבנה קופסתי שנראה כמו מכולה.


שתי פריסמות וגבעה - הצעה לתכנון הרחבה חדשה של מוזיאון לאמנות, סאן איסידרו, ארגנטינה. שחזור של מהלך הכניסה אל הפרתנון היווה נרטיב לתכנון

ביקורת על המצב הקיים: אני חושב שבמקום לבכות על זה שמביאים אדריכלים גדולים מחו'ל לעשות פרויקטים בארץ, עדיף לשים דגש על המשכורות של 5,000 ש'ח לסטאז'ר שעובד בפרך. אני מאמין שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופת ביניים בין המשרדים הגדולים של פעם למשרדים הקטנים והמגניבים. אני חושב שהכיוון והשפה העיצובית הולכים להשתנות. יהיו גאומטריות אחרות ויהיה יותר שימוש בתוכנות מחשב. האדריכלים הותיקים לא מכירים את האדריכלות הפרמטרית הדיגיטלית. הדבר היחיד שמפריע לחדשים זו הבירוקרטיה והשמרנות. זו תקופת ביניים ויש כיוון חדש - בכל הסטאז'ים מתגבשים האדריכלים של העתיד בארץ.

המלצה לאדריכל מתחיל: אם אין בך את האש לאדריכלות לא כדאי להיכנס לתחום בכלל, כי צריך לעשות המון ויתורים ולהיות מאוד חזק בראש. זה מקצוע מאוד אפור, עם פרויקטים שלוקחים המון זמן. לכן אני תמיד מתעסק גם עם פרויקטים קטנים במקביל. זה מקצוע שדורש עבודה של שעות ארוכות מאוד והוא מאוד מבוקש למרות שהמשכורות בו מאוד נמוכות. ועדיין אני אומר שאין כמו לראות את התוצאה הממשית והפיזית - כשהיא מתגשמת זה שווה את כל הסבל ואת כל הלילות חסרי השינה.