ראיון עם אדריכליות יפעת פינקלמן ודבורה פינטו פדדה || ראיונות

''...כשהגענו לבחון את המקום, מצאנו במרכז הרחבה עץ אורן, שהחלטנו שיהיה העוגן של הפרויקט. משם הגענו לפנטזית 'בית העץ' שלקוחה מעולם הדימויים הקולקטיבי של תקופת הילדות: מקום קסום שנותן הזדמנות ייחודית לחוויה מסוג אחר, המנותקת מהקרקע ומעולם המבוגרים שלמטה ומציעה זווית ראייה חדשה על המוזיאון וסביבתו...'

ראיון עם האדריכליות דבורה פינטו פדדה ויפעת פינקלמן, שזכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכל צעיר לשנת 2016, עבור תכנון רחבת הכניסה לאגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים.



קצת על עצמכן:
דבורה: למדתי לתואר ראשון ושני באדריכלות בפריז ב-paris la seine/ paris Malaquais ותואר שני באמנות בבצלאל. עובדת כאדריכלית עצמאית משנת 2002 בפריז, במקסיקו ובארץ.

יפעת: למדתי תואר ראשון בטכניון, תואר שני ב-AA בלונדון ותואר שני נוסף בטכניון, שם כתבתי תזה על כתב התנועה אשכול-וכמן בקונטקסט האדריכלי. עובדת כאדריכלית משנת 1998, בתחילה במשרדים [עדה כרמי מלמד אדריכלים, חיוטין אדריכלים ועוד] ולאחר מכן כעצמאית ותוך שיתופי פעולה עם אחרים.

שתינו עוסקות באדריכלות ובמקביל מלמדות בשמונה השנים האחרונות במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ירושלים. יפעת לימדה לפני כן בטכניון במשך ארבע שנים.


הפרויקט הזוכה - הכניסה לאגף הנוער במוזיאון ישראל, ירושלים. צילום: עמית גירון

זכיתן לאחרונה בפרס רכטר לאדריכל צעיר, ספרו על הפרויקט והתחושות בעקבות הזכיה:
מאוד התרגשנו לקבל את הפרס, זה היה רגע מאוד משמח. מטרת התכנון היתה להעניק חוויה יחודית שתתאים לסביבת המוזיאון ובעיקר לקבוצות הגיל הצעירות, אך גם למלווים מבוגרים, אנשי חינוך וכל קבוצת אנשים המקבלת הדרכה במוזיאון.  

כשהגענו לבחון את המקום, מצאנו במרכז הרחבה עץ אורן, שהחלטנו שיהיה העוגן של הפרויקט. משם הגענו לפנטזית 'בית העץ' שלקוחה מעולם הדימויים הקולקטיבי של תקופת הילדות: מקום קסום שנותן הזדמנות ייחודית לחוויה מסוג אחר, המנותקת מהקרקע ומעולם המבוגרים שלמטה ומציעה זווית ראייה חדשה על המוזיאון וסביבתו.

דרך בית העץ ביקשנו לייצר פוקוס חדש לרחבה, ועם זאת להישאר במסגרת מוגדרת של כללים, לשמור על שפה עיצובית וחומרית מצומצמת והדוקה ששומרת על הקו הנקי והמאופק של המוזיאון, וגם לאפשר אינטרפרטציה חדשה לסיטואציות מוכרות מעולם גני ומגרשי המשחקים כגון ארגז חול, מגלשה וסולם ומקומות מסתור.


הפרויקט מאפשר ריבוי תרחישים. צילום: עמית גירון

בנוסף, רצינו לכלול אזורי מנוחה, ישיבה והתכנסות, כמו ספסלים וטריבונות שיתאימו גם לפעילות ספונטנית של בודדים וקבוצות קטנות, וגם לצרכי הדרכה פרונטאלית של קבוצות. את ריבוי התרחישים המרחביים ביקשנו לאחד תחת אובייקט אחד המשכי ורב תכליתי שסובב את גזע העץ, מאפשר בתוכו דינאמיות לצד מצבים נייחים, ונתון לפרשנות אישית באופן השימוש בו.

אתגרים:
תנאי השטח זימנו אתגרים רבים. לעץ האורן יש שורשים סבוכים ורגישים, והעיגון לסלע גיר ירושלמי שנמצא בעומק בלתי ידוע באדמה,  תבעו פתרון יצירתי, בתצורת מבנה קונזולי התלוי ממסגרת פלדה היקפית ונשען על מינימום עמודים הממוקמים בזהירות בין שורשי העץ.

בנוסף, דרישות תקני הבטיחות המחמירים [ת'י 1498 למתקני משחקים] כוללים שמירה על גבהי נפילה, מרווחי אצבע/ראש, מחסומים, חומרים בטוחים וכו', היוו פלטפורמה המייצרת הזדמנויות במקום מגבלות. בתוך כך, גבעות משטח הגומי הגרוס מכסות על מערך יסודות ושורשים תת קרקעי סבוך, ורשת חבלים המגנה על גזע האורן ומזכירה בצורתה ערסל מתוח מגנה על העץ ועל הילדים מפני נפילות.


מקום למשחק ומנוחה. צילום: עמית גירון

הפרויקט מהווה מקום להתכנסות, משחק והתבוננות. הוא מבקש לייצר אירוע מרחבי שמעניק חווית חופש ובחירה. ההתלהבות והחיוך שניכרו בפניו של כל בעל מקצוע שהיה מעורב בזמן התכנון או הבנייה, כמו גם שמחת הילדים והמבוגרים המבקרים במוזיאון וקריאות ההתפעלות המלוות אותה, מתמצתים כולם את אותה חוויה שמחזירה גם אותנו, כמתכננות, למקום המאושר השמור לתקופת הילדות.

איך נוצר הקשר עם הלקוחות לביצוע הפרויקט?
הקשר עם אגף הנוער במוזיאון נוצר דרך תכנון תערוכה בשם 'לילה טוב' ב-2010. העבודה איתם היתה מאוד מוצלחת, ומבחינתנו ההזדמנות לעבוד על פרויקטים עבור ילדים היתה תענוג.


תערוכת 'לילה טוב' במוזיאון ישראל, 2010. צילום: דניאל שריף


צילום: דניאל שריף

מהו סוג העבודות שאתן עושות בדרך כלל?
אנחנו עובדות ביחד ולחוד על מגוון פרויקטים, שכוללים מגורים, מבני ציבור ותכנון תערוכות. אין לנו העדפה לפרויקטים מסוג מסוים. כל פרויקט הוא הזדמנות ואתגר מסוג אחר, וממילא ברגע שפרויקט נגמר הוא כבר לא הפרויקט 'שלך' אלא שייך לאנשים פרטיים או לנחלת הכלל.

פרויקט מיוחד
הזדמנות מיוחדת שהיתה לנו בשנה שעברה היתה להוביל פרויקט שיתוף פעולה בין בצלאל ופסטיבל ישראל, במהלכו ליווינו שלושה סטודנטים בתהליך תכנון וביצוע של פביליון הפסטיבל במרכז ירושלים [כיכר ציון]. הפרויקט היה אתגר גדול הן מבחינת לוחות זמנים, תקציב ופרוגרמה, והן מבחינת ההזדמנות לאפשר לסטודנטים להתנסות בפעם הראשונה 'על רטוב' בפרויקט אדריכלי, החל משלבי הגייה וקונספט ועד פיקוח על עבודה באתר. כמובן שבניגוד לפרויקטים אחרים אותם אנחנו מנחות, היינו מאוד מעורבות בו על מנת להנחות את הסטודנטים בכל שלב, כולל פגישות עם אנשי הפסטיבל [הלקוחות], הקונסטרוקטור, אנשי התאורה או הקבלן המבצע.


פביליון פסטיבל ישראל. צילום: אלעד שריג

על ההוראה בבצלאל
שתינו מלמדות בבצלאל כבר הרבה זמן, שם גם הכרנו. זה כבר כמעט מגדיר אותנו מבחינה מקצועית ואישית. אנחנו חושבות שהקשר לאקדמיה חשוב מאוד בפרקטיקה היומיומית ובכלל. זה שומר אותנו קודם כל הרבה יותר חדות, בכל קנה מידה, גם מבחינת היכולת לתת ביקורת, לנתח, לנסח עמדה ולחשוב על דרכי פעולה ועבודה, וגם להישאר מאוד מעודכנות בכל מה שקורה היום, הן בתחום התיאורטי יותר והן בתחום המעשי. זה פותח לנו גם אפשרויות לייצר קשרים ולשתף פעולה עם אקדמיות אחרות בחו'ל שזה כיף גדול.

בתחילת השנה הנוכחית ייסדנו את 'היחידה הפוסט תעשייתית'- סטודיו ללימוד ומחקר לשנים ד-ה [כולל פרויקט גמר] העוסק ביחסי הגומלין בין טכנולוגיה, חומרים, אופני ייצור ושיטות בנייה לבין יישומם בדיסציפלינה האדריכלית. מטרת היחידה להוות פלטפורמה המאתגרת דרכי חשיבה ומתודות עבודה קיימות, ולהתמקד בטכנולוגיה במובנה הרחב כנקודת מוצא לתכנון סביבות חיים עכשוויות.


פביליון פסטיבל ישראל. צילום: מוטי בכר

פרספקטיבה על המקצוע:
אולי הדבר הכי ברור לנו אחרי שנים של עבודה הוא שבכל פרויקט אליו אנחנו ניגשות, נקודת המוצא היא שאנחנו לא יודעות כלום ועלינו ללמוד הכל מחדש.

סיפוק מהעבודה:
שתינו לא מרגישות שאדריכלות היא עבודה. אדריכלות זה כבר משהו שמגדיר אותנו. חלק בלתי ניפרד מאיך שאנחנו חושבות ורואות דברים. אנחנו נהנות מכל שלב בעבודה, החל מהבנת הקונטקסט בו אנחנו פועלות, דרך גיבוש רעיון חזק וברור, פיתוח חלופות [לזה אנחנו מאוד אובססיביות...] ועד תכנון ופיתוח של פרטים שנושאים בתוכם את רעיון הפרויקט, כולל בניית מודלים ועבודה צמודה עם המבצעים. כמובן שהתענוג בכך מותנה גם בהתלהבות והמחויבות של הסובבים אותנו והשותפים במלאכה. זה לא תמיד קל כמובן. בכל מקרה, אם צריך להגדיר 'סיפוק' באופן יותר ממוקד - הסיפוק שלנו הוא לעבוד, נקודה.