ראיון עם ברכה חיוטין מ''חיוטין אדריכלים'' || ראיונות

''...אדריכלות היא דרך חיים. אני קמה, נושמת, אוכלת וישנה אדריכלות. באיזשהו מקום אני שמחה שנותבנו לאדריכלות ציבורית ולא פרטית, מפני שהתרומה לקהילה היא הרבה יותר חשובה בעיני מתרומה לאורח-החיים של פרט אחד...'

לאחרונה זכה משרד חיוטין אדריכלים בפרס מפעל חיים, פרס אות העיצוב על תכנון המכון הלאומי לביוטכנולוגיה [NIBN] ופרס אות האדריכלות על תכנון אקדמיית פולונסקי במכון ואן ליר בירושלים. בראיון בסטודיו בגבעתיים מספרת אדריכלית ברכה חיוטין על הקמת המשרד, על תרומתם המשמעותית לאדריכלות הציבורית ועל זכייה בתחרויות ובפרסים.


ברכה חיוטין. צילום: דן חיוטין

איך הכל התחיל? איך הוקם המשרד?
המשרד נוסד בתחילת שנות ה-80. בעקרון המפגש שלי עם מיקי היה בשנה חמישית בטכניון. הוא היה המנחה של הסטודיו, ולאחר שסיימתי את הלימודים עברנו לגור ביחד. בתחילה עבדתי כ- 6-7 שנים כשכירה אצל רם כרמי ויעקב יער, והוא במקביל עשה דוקטורט באדריכלות שהיא השקה לחקר ביצועים. אחרי לידת הבן פתחנו את המשרד ביחד.

מדוע התמקמתם דווקא בלב גבעתיים?
אהבנו את הרחוב עם הברושים. רצינו משרד שיש בו תחושה ביתית מסוימת, מפני שאנחנו בסופו של דבר יותר סטודיו ופחות משרד. תמיד שמרנו על היקף מאוד מצומצם, מאוד חמים ומאוד הדוק עם כל האנשים שעברו במשרד הזה.

מהם מקורות ההשראה שלכם?
בראש ובראשונה זה תובנות ממכלול הפרויקטים שתכננו. כל פרויקט נותן את התובנות לפרויקט הבא. בנוסף, מקבלים השראה מהכרה עמוקה של ההסטוריה האדריכלית מחד והעכשווית מאידך. אנחנו גם מסיירים הרבה בבניינים, על מנת לחוש דברים ערטילאיים כמו: כיצד חודר אור שמש, או לחוש חומר ליד חומר. אנחנו מקבלים השראה גם מכל התחומים המשיקים לאדריכלות: קולנוע, ציור, סוציולוגיה, פסיכולוגיה. לכל התחומים האלה יש השלכה על המקצוע, הם יוצרים אצלנו משקעים והמשקעים הללו באים לידי ביטוי ביצירה שמתהווה.


ברכה ומיקי חיוטין. צילום: דן חיוטין

מהי חלוקת העבודה במשרד?
מיקי הוא גם דוקטור והוא בבחינת העין המבקרת החריפה ביותר. גם החלק המשמעותי מהספרים שפרסמנו על ההסטוריה של האדריכלות הוא שלו. בלי הביקורתיות שלו ואי נתינת ההנחות התכנוניות לצוות, לא היינו מגיעים לתוצאות שהגענו אליהן. אני נמצאת יותר בעיצוב ובעבודה מול הצוות, ואנחנו עובדים בתיאום על הכל.

ספרי לי על ההסטוריה של המשרד מראשיתו.
התחלנו מתכנון אורבאני, בתקופה שמשרד השיכון היה מתכנן, ועשינו עבורו פרויקטים נסיוניים במגורים: טיפוס גדל, טיפוס מתכווץ, הגדלות וכל מיני פתרונות דיור שהיום מתגעגעים אליהם. בהמשך קרתה אנומליה מסוימת במשרד – התחלנו לזכות בכל התחרויות, ולמזלנו את מרביתן גם בנינו. זה היה עידן שבו כל בנין ציבורי משמעותי יצא לתחרות והיה צ'אנס לאדריכלים צעירים [בהיכל בית המשפט היינו בשנות ה-40 שלנו] לבצע את הפרויקטים הכי מעניינים. היתה דלת פתוחה לאדריכלים מכל שדרות העם. הפרויקטים הראשונים שעשינו היו מבני ציבור, מפני ששם זכינו בתחרויות, ועדיין לא זנחנו את תחום העיצוב האורבאני לכל אורך הדרך כי הוא מטפל במרחב הציבורי ולדעתי אין חשוב מזה.


היכל המשפט בחיפה. צילום: ארדון בר-חמא

כיצד התפתחתם דרך הפרויקטים?
במסגרת התכנון האורבאני מיקי היה בעיקר יועץ תכניות בינוי של קמפוסים, בחיפה ותל אביב, וככה התגלגלנו לפרויקט הראשון [היחיד שלא היה תולדה של תחרות אדריכלית] – הגלריה האוניברסיטאית בשיתוף עם פרופ' דן איתן. בגלל העבר שלנו, עסקנו בעיקר בתפר בין העיר והקמפוס, ובנושא של בניין שהוא גם מעצב כיכר לעיר ודרכו ניתן לעבור אל הקמפוס. זה היה המקום הראשון שבו בא לידי ביטוי הנושא ההדוק של פנים וחוץ, נוף ובית וכיצד כל אחד מגיב לרעהו. המקום שבו אנחנו משתילים בניין מייצר סיטואציה אחרת לגמרי סביבו, והיא צריכה להגיב אליו.
התחרות המשמעותית הראשונה שזכינו בה היתה היכל המשפט בחיפה. התחרות היתה אנונימית דו-שלבית, והיתה מאוד קשה בגלל האתר והפרוגרמה. באופן כללי לפתור מבנה של בית משפט עם ארבע תנועות אוכלוסיות שונות זה לא דבר קל. כאמור בנוסף לכל ההתמודדות של הפרוגרמה והאתר, גם התב''ע, שאמנם כבר לא היתה רלוונטית, עדיין היתה מחייבת, וכל זאת בבניין גדל מימדים של 1,100 מ''ר. מה שעשינו שם היה פיתוח של סכמה מאוד לא שגרתית לבית משפט [ובשונה ממה שהופיע בבתי משפט עד כה בארץ], אשר היתה גמישה, תפסה את הנולד וענתה על כל השינויים העתידיים לקרות במערכת השיפוטית. את הנושא הזה הבינו בסופו של יום שמגר וליבאי. התכנון והפרוגרמה המחודשת לקחו 10 שנים שבסופן התוצר הסופי מבחינה פרוגרמטית היה שונה לחלוטין מפרוגרמת התחרות, והסכמה הגמישה הזאת אפשרה את זה.
היו לנו עוד תחרויות כמובן, כמו בית הסטודנט באוניברסיטת חיפה, בית הסנאט באוניברסיטת באר שבע, בנין NIBN – המכון הלאומי לביוטכנולוגיה ולא מזמן זכינו בתחרות להכפלת קמפוס בן גוריון. היו גם כמובן הרבה פרויקטי מגירה שנתקעו [מאנה כץ, הארכיב של ז'בוטינסקי].


בית הסטודנט בחיפה. צילום: עמית גירון


בית הסטודנט בחיפה - חיוטין אדריכלים. צילום: עמית גירון

מה את חושבת על תחרויות שלא יצאו לפועל?
נתחיל מזה שצר לי על פרויקט שלא יוצר לפועל. אנחנו משתדלים לעבוד על מספר פרויקטים מצומצם מאוד כסטודיו, וכשפרויקט לא יוצא לפועל זהו בעצם תהליך שנעצר והזדמנות שהוחמצה. לכל פרויקט אנחנו ניגשים כאילו לא עשינו את הפרויקט הקודם. אמנם יש לנו תובנות ומשקעים, אבל אנחנו מנסים להתחיל התחלה רעננה, ולכן כל פרויקט כזה שהגיע לשלב אמצע ולא בוצע מבחינתנו זו החמצה.


מוזיאון הסובלנות. הדמיה באדיבות משרד חיוטין אדריכלים


מוזיאון הסובלנות - רחבת הכניסה. הדמיה באדיבות משרד חיוטין אדריכלים

מהם השיקולים שלכם בהגשת תכנון לתחרות?
השיקולים שלנו להגשה בתחרות הם לדעתי זהים לשיקולים שלנו בתכנון מבנה: קודם כל לומדים את האתר בסביבתו האורבאנית ולומדים היטב את הפרוגרמה. אנחנו מנסים לבנות לנו את דמות המשתמש, כי למעשה בתחרות אנחנו לא נפגשים עם המשתמש. אנחנו יודעים מיהם בעלי התפקידים ויודעים את הדימוי של המשתמש. ואז מתחיל תהליך סזיפי של אינספור אלטרנטיבות, וזה לא משנה אם זאת תחרות או אם זה בנין. דרך בחינת האלטרנטיבות אשר שונות זו מזו לחלוטין, אנחנו מבררים לעצמנו מהו הפתרון המהודק ביותר לבעיה שניצבת בפנינו, כפי שאנחנו רואים אותה.
להיכל המשפט בירושלים, לדוגמא, עשינו 15 אלטרנטיבות עם תכניות. זה היה פרויקט כל כך קשה ובסביבה אורבאנית קשה, ולכן גם בנינו להכל מודלים פיזיים, כולל מודל סביבה, וכל זה היה בעצם לתחרות.
כל תחרות מביאה סיפור שונה לחלוטין, תחום התעסקות שונה ואתר שונה וזה מרענן אותנו. תחרויות בעינינו הן הזדמנות אדירה.

לגבי התחרויות – בתהליך העיצוב, האם אתם עובדים לפי form follows function או להפך – מתחילים בסקיצה רעיונית של 'מקום שמעביר תחושה' ואז פותרים את התכנון?
התהליך הוא לא ליניארי, זה לא מצב שבו אחד הולך אל השני, זה נבנה ביחד. בתחילת התהליך אנחנו מבצעים ניתוח של האתר, הפרוגרמה והמשתמש, והכל ביחד מייצר אלטרנטיבה מסויימת אשר נבדקת אצלנו לרוב במודלים פיזיים מהירים ובסכמה תכניתית. זאת עבודה משולבת.

פרס מפעל החיים וזכייה של פרויקט מכון ון ליר: תוכלי לספר על תהליך התכנון של הפרויקט?
זאת היתה תחרות מוזמנים שהיה בה שיפוט ישראלי ובינלאומי כאחד. הדבר החשוב לי ביותר הוא שבצוות השיפוט ישב חתן פרס ישראל דוד רזניק, והיינו אמורים להציע בנין הסמוך למבנים האיקונים שלו משנות ה-60. לא עסקנו רק בהקמת המבנה אלא עסקנו בתכנון מחדש של הקמפוס כולו, על אדריכלות הנוף שלו עם יועץ הצמחיה מילר בלום, כשחלק מהקסם של המקום הוא כיצד המבנה ויתר המבנים בקמפוס עובדים עם האזורים הירוקים שלו. התחרות היתה לא קלה בכלל. אחד המשתתפים פרש באמצע והודיע למנהלי התחרות שאסור לבנות באזור הזה כי הוא יפגע.
אנחנו רצינו למקסם את האווירה הירוקה של הקמפוס ועם זאת לבנות כ-7,500 מ''ר, כשלמעשה בשלושת הבניינים האחרים היו רק 6,000 מ''ר, וזאת מבלי להאפיל על הבניינים ההסטוריים. בשבילי המחמאה הכי גדולה היא שמבקרים המגיעים היום לקמפוס מרגישים שהמיקום של המבנה החדש הוא כל כך טבעי, אמנם בשפה אדריכלית עכשווית, שכאילו הוא נהגה בתכנית המקורית של רזניק.


אקדמית פולונסקי, קמפוס ון ליר. צילום: ארדון בר-חמא

ניסינו פרוגרמטית לתת פתרון גם לאקדמיית פולונסקי וגם לצרכים הכלל-קמפוסיים ולהפוך את המבנה הזה למבנה פולי בקמפוס: הספריה המרכזית, האודיטוריום, הקפיטריה המרכזית ועוד, ואכן אנחנו רואים כיצד המבנה הפך לאבן שואבת לכל באי הקמפוס ונהפך לישות חיה.

כדי לשמור על הדיאלוג עם המבנים ההסטוריים הללו, לקחנו את האיכויות של המבנים הקיימים: האופקיות, הבטון החשוף והזכוכיות בחזיתות שפונות לירוק הפנימי והאבן הירושלמית. תרגמנו את זה לשפה העכשווית וכלפי הסביבה האורבאנית אנחנו רואים שימוש אחר באבן: בניגוד להנחה המסורתית של האבן אנחנו משתמשים בה אנכית כתבליט שמתפרק למשרביות.


אקדמית פולונסקי. צילום: ארדון בר-חמא


אקדמית פולונסקי - הספריה עם מבט על הכניסה התחתונה. צילום: ארדון בר-חמא


אקדמית פולונסקי - האבן הירושלמית האנכית המתפרקת למשרביות. צילום: ארדון בר-חמא

חשוב היה לנו שצורתו של המבנה תהיה פשוטה, לא תתחרה עם הבניינים האחרים ולא תרמז על הפנים והחוץ שהוא מכיל: יש חצרות פנימיות וחללי פנים המפתיעים בגודלם. בכניסה לבנין אין תחושה שזהו בניין של 5 קומות, החללים לאט לאט מתגלים מפני שהם מתחפרים במצוק – האזור של תיאטרון ירושלים נמוך מאזור הקמפוס בכ-16 מטרים. הקבורה של הבנין עזרה לנו לשמור על גובה זהה של המבנים החיצוניים. בצורה מאוד מתוחכמת הצלחנו להעביר את האור הירושלמי הנפלא עד לקומות התחתונות.

מבחינתי זה הבנין הבשל ביותר שעשינו כי באמת יש בו המון כוח פנימי ואין בו שריר חיצוני, מצד שני יש בו התפתחות חללית מדהימה, שימוש עכשווי בחומרים. מה שחשוב לנו הוא התגובה של המשתמשים במבנה, לכן להגיע לכך שלמבקרים בו יש ''הארה'' מבחינתנו זאת הצלחה. ניגש אלי למשל חוקר ממעבדה בבנין NIBN ואמר שהוא רוצה לבוא חצי שעה מוקדם יותר לעבודה כדי לשבת בלובי ולהסתכל על הצמחייה. הוא אפילו ביקש שנוסיף שם פסנתר כדי שיוכל לנגן רבע שעה. לפי התגובות האלה - אני יודעת שעשינו את זה.


המכון הלאומי לביוטכנולוגיה - NIBN. צילום: עמית גירון

אג'נדה – מהי תפיסת עולמכם מעבר לאדריכלות?
אדריכלות היא דרך חיים. אני קמה, נושמת, אוכלת וישנה אדריכלות. באיזשהו מקום אני שמחה שנותבנו לאדריכלות ציבורית ולא פרטית, מפני שהתרומה לקהילה היא הרבה יותר חשובה בעיני מתרומה לאורח-החיים של פרט אחד. גם בגלל הרקע שלי אני יותר מתאימה לאדריכלות ציבורית. אני במקור מהמושבה רעננה, בתקופה שבה היתה מורכבת בעיקר מפרדסים. בגלל זה הנוף והשילוב שלו באדריכלות מאוד חשובים לי. אני חלק מהציבור ויכולה לשאול את עצמי ''איך הייתי מרגישה בבנין כזה''? יש בתחום הזה גם כבוד לכסף הציבורי. הטיפול במרחב הציבורי חשוב לנו מאוד.

פרספקטיבה על המקצוע לאורך השנים. האם יש הבדל בראייה בין הדורות השונים במשרד?
אני יכולה להעיד רק על הנעשה באדריכלות הציבורית: אני מאמינה גדולה בדיאלוג בין האדריכל למזמין הציבורי. רק מתוך הבנת צרכי המזמין והערכתו למקצועיות של האדריכל יכול לצאת בניין טוב ומרחב טוב. מעמד האדריכל הולך ונשחק - מתקיים כיום קושי לקיים דיאלוג מפרה עם המזמין מפני שיש הרבה יותר גורמים במערכת שדעתם נחשבת יותר מדעת האדריכל: מנהל פרויקט, יועצים, מקבלי החלטות וכו' והאדריכל לא מעורב. היינו צריכים פעמים רבות את כל המשאבים שלנו לגייס כדי לשמר דברים שבהם התחלנו.
לא כל התורה אצלנו כאדריכלים, אבל יש ידע מקצועי מסויים שנאגר אצלנו שכדאי לשמוע, ומיום ליום פחות שומעים לנו. שלא לדבר על כך שזמן הפרויקט והתקציב מתקצרים, שכר האדריכלים כבר מגוחך, יש הפרטה במגזר הציבורי ועוד בעיות. כל אלה מעוררים בי דאגה כלשהי לגבי האדריכלות הציבורית בארץ.


כיכר דייכמן באוניברסיטת בן גוריון. צילום: שרון יערי

טיפים לאדריכל הצעיר.
סבלנות. זה מקצוע שההבשלה בו היא מאוחרת. עד שלא גמרת סייקל שלם מהסקיצה הראשונה עד ליישום של פרויקט טיפה מורכב אתה עוד לא מרגיש אדריכל. ככל שאתה מתבגר האדריכלות אמורה להשתפר. לא לאבד את הסקרנות לאדריכלות ולתחומים משיקים, משם תבוא התרומה ליכולות העיצוב והתכנון.

טיפים להגשות לתחרות?
מצב התחרויות השתנה. התחרויות היום הן רעיוניות, לאו דווקא יש בניין בסוף. אני מקווה שתהיה חזרה לעידן שבו יש תחרויות משמעותיות, פתוחות לכל ואנונימיות.

מהו תפקיד האדריכלים בחברה הישראלית?
אם אנחנו יכולים לעשות איכשהו מעשה טוב – דיינו. אם השפענו על מרחב קטן, נתנו דוגמא לעשייה מתקנת וכו'. היום אנחנו כבר מבינים שאדריכלים לא יכולים לשנות את העולם והחברה – זו אשליה. הכוחות הפוליטים והכלכליים גדולים הרבה יותר. לכל אדריכל נותר המעשה הקטן שלו.