אדריכלות, עיריות ומה שביניהן - טור דעה מאת מונייר זוהר || מאמרי דעה

אדריכלות, עיריות ומה שביניהן // טור דעה מאת מונייר זוהר

תמיד לימדו אותנו אבותינו לציית לממשל ולמוסדותיו, חונכנו לעמוד בתור לדואר, למצוא חברים חדשים בבנק ולצלם תמונות מחזור בביטוח הלאומי.
התרגלנו שהאסור הוא לא המותר והמותר הוא לא בהכרח האסור, מילת האיסור הופכת אותנו במהרה לאסיריה ומוצאת אותנו מתדפקים על דלתות המותר בכדי להבין ולתקן את האסור. אנו תולים תקוות בבן האנוש שמולנו ומשלים את התא הכי עמוק במוחנו שיחד אנו מעצבים את המחר, שיחד אנו מטפחים את אמא אדמה ומפארים את האדריכלות - אם התרבות.

נכון שאינני נציגו של ההמון אך אני יכול בהחלט להיות ההמנון של הנציג, המנון אשר מתנגן לו בעצלתיים מנגינה אשר מולחנת בצ'לו יתום מיתרים.
בכניסה למתחם עירייה או מועצה מקומית ישנה הרגשה שהנך לוחם גרילה אשר מתהלך על מוקשים תרבותיים או לפחות כאלה המתיימרים להיות תרבותיים. אנו נתקלים בפרוזדור כרות פרספקטיבה, מאחורי הפרוזדור אין דלת ולדאבוני מאחורי האין דלת, אין אף אחד חכם.
גרמושקה הינה אקורדיון רוסי עתיק יומין עוד מימיהם של לנין וסטאלין. מחוסרי הבית היו מנגנים להם, בקור מקפיא תנינים, מנגינות נעימות ומנסים להתפרנס בכבוד בצל הרודנות באותם ימים.
במועצות המקומיות פקידת הקבלה הופכת לבודקת תכניות מקצוענית וממוחה הקודח מקשקשת בענווה על תכנית אשר תוכננה בידי אדם יצירתי, ומבטלת בלחיצת דיו זירעוני יצירה רבים, ומרוב שהקדוש ברוך הוא חנן אותה בכישרונות רבים, היא מסוגלת גם לבטל תכנית בגלל קו ישר אשר חסרה לו אלפית המיקרון בכדי להתחבר עם ידידו הניצב. אנו מתפעלים באמת ובתמים מחדות עיניה, מחדות אשר הופכת לתלות - תלות בטפל.

לא כולם אינם מסבירי פנים למתכננים, ישנה גם אחת שבודקת את התוכניות עם שאריות טחינה מסנדוויץ' הפלאפל אשר זללה בשידור חי, אז נכון שטחינה לא תזיק לגרמושקה, ואולי תוסיף למתחם חלל הבית יופי ואורנמנטיקה מסוימת, אך איננו רוצים מתאבנים אלא מתכון עשיר אשר יעשיר את הגרמושקה וייתן לה כבר היתר וישחרר אותה מבין ידיהם של קבוצת מזוכיסטים חסרי תועלת, ישחרר אותה לנגן בקור ובסופות השלגים וייתן לה כבר היתר לעזאזל.

המתכנן מצויר בעיניהם כמעגל מטרה, ושוחרי הגרמושקות יורים חצים לכל עבר וחושבים שהם פוגעים במטרה וממלאים את תפקידם בגאון, אך חצים אלו מוצמדים אל קירות חדריהם כמו כורי עכביש וממלאים את החדר בוויברציות שליליות ביותר ומורידים בצורה תהומית את להט תכנון הבית ובנייתו אצל המתכנן ולקוחו התמים אשר לסתתו שברה את שיאי גינס בהתיפיפויות שהוא עושה כ- 100 פעמים ביום.
הלקוח האומלל מתקשה לקבל את העובדה שהוא משלם תמורת עוגמת הנפש עשרות אלפי שקלים אגרות בנייה לאנשים אשר פותרים תשחצים בשעות הפנאי ומתגרים ביקום בשעות העבודה.

בסכום אשר הלקוח מוציא עבור תעריפי אגרות בנייה הוא כבר יכול היה לבנות ולשלם תשלום מכובד לקבלן המבצע.
העיריות והמועצות ומה שביניהם הופכים את השכלול לתסכול אין סופי ותלוש משכורתם תלוש וניזון בחוסר תזונה ואנחנו המתכננים הטיפשים מוסרים ללקוח את תעודת הגמר חתומה אשר משמשת לקבלה בעשרות אלפי שקלים כתמורה בעד האגרה.

מתי ילמדו אנשים אלו שציבור המתכננים הם לקוחותיהם והלקוח של הלקוח הינו מפרנסם הבלעדי, מתי ילמדו שהליך בניית בית אמור להיות יפה ומלא רגש ותאווה לעיניים, הליך של פעם בחיים, מערבולת עדינה אשר ממלאה את הזמן ומותירה זיכרונות נעימים בלקוח ובבני משפחתו התמימים.
עד מתי הם יישארו רדומים בקונכייתם הפלאסטית ויתעלמו מתחנוניהם של האנשים והציבור הרחב, הכתובת צבועה על קיר ענק ואומרת - די לתסכול - די לתסכול - די לתסכול ... עוד מעט האנשים הללו יפסיקו לשלם לכם ויעדיפו לחיות בבונקרים מתחת לאדמה, הלקוח משלם הון תועפות ומוצצים בקש את דמו ולא שוכחים את פיסת הלימון בעילית הכוס הרטובה.

הלוואי שהעיריות ומה שביניהם היו משתנים לטובה, היו מבינים שיש להם עסק עם לקוחות בדמות יהלום והיו מנסים לפחות להבין לפני שיקלו, לנסות לפשוט את בגדי הגלדיאטורים ולהגיע לתובנה שאנחנו לא חיות ולא נמרים, אנחנו ציבור יצירתי הרוצה להמשיך לעבוד בשלווה ולשמור על הסטאטוס קוו מפני שהכסף הגדול הוא נחלתם ולא נחלתנו.

כמובן שאין זה פותר אותנו כמתכננים מלהגיש את הגרמושקה במלוא המקצוענות, במלוא ההסברים והשרטוטים הנדרשים כחוק, אך כפי שאנו מכירים אותם הם ימצאו בבשר פילה עצמות רבות ויפסלו מהם את פסל החירות אשר יוותר אסיר בממלכתם, וחבל שכך מפני שציבור היצירתיים שבינינו הם אופטימיים ובטוחים שקרנבל האיוולת יסתיים בקרוב... בקרוב מאד, מפני שהאינטרסים משותפים, ויבוא יום שיתנו לגרמושקה המסכנה לנגן בנחת ולהלחין שירים יפים.

המדינה קיימת למען האדם ולא האדם למען המדינה. מכאן שהמדינה צריכה להיות שפחתנו, ולא אנחנו עבדיה.

מונייר זוהר
ארכיטקט ומעצב פנים