כיכר דיזנגוף - מה בכל זאת יש בה? הדיון ממשיך || מאמרי דעה

אדריכל אלון בן נון, ממשרד סומה אדריכלים, מנפץ כמה מיתוסים לגבי כיכר דיזנגוף ומסביר למה גם הוא תומך בהשארתה מעל לרחוב:

גם אנחנו חשבנו פעם שצריך להוריד את כיכר דיזנגוף. מהכירותנו המזדמנת איתה היא נראתה לנו מפגע חזותי ותוצאה של החלטה שגויה ברמת התכנון האורבני. הרי ידוע לכל שלא עושים כיכר מוגבהת. כלל ראשון מבית מדרשה של ''העירוניות החדשה''. אני מניח שאם היו מתקשרים אלי, בזמנו, במסגרת הסקר של העירייה ושואלים אם להוריד את הכיכר או לא, הייתי מצביע בעד ההורדה, ואני מניח שמה שידעתי אז על הכיכר ועל ההשלכות של הורדתה הוא מה שיודעים עליה רוב מצביעי הסקר של היום, כלומר; פחות או יותר כלום.

אבל אז עברתי לגור לא רחוק מכיכר דיזנגוף והמשרד שלנו התמקם בבניין 'כלל' מהעבר השני של הכיכר. מצאתי את עצמי עובר דרכה כל יום, בוקר וערב. התחלתי להתעסק בה, להתבונן בה בעין ביקורתית, לקרוא וללמוד למה בכלל נבנתה. לאט לאט, התחלתי להסתכל בה בעין לא משוחדת ולגלות, שגם עם כל התקלות והמפגעים שאכן קיימים בה, ובעיקר ההזנחה, היא עדיין פתרון תכנוני בעל איכויות ניכרות לעומת כל אופציה אחרת.

התחלנו להתעניין בכיכר גם בתוך המשרד. ניסינו להבין אותה בכלים המקצועיים שלנו ולחשוב על פתרונות אדריכליים אפשריים. למדנו למשל שהכיכר המקורית מעולם לא היתה הצלחה גדולה. התמונות הראשונות, עם בנייני הבאוהאוס הלבנים החדשים מסביב ועם העצים הקטנים אמנם מקסימות, אבל מהר מאוד, עם התעצמות התנועה ברחוב והקושי שנוצר בהגעה אל הכיכר, ועם הרעש וזיהום האוויר שמהם סבלו מבקריה, היא ננטשה. אפילו מצאנו ראיון מ''מבט'', 1978, בו יהודה יערי, מזקני השכונה, מתאר את תהליך דעיכתה. ''כשרק הוקמה'', סיפר, ''שיחקו בה במשך היום הילדים ובלילה העכברים. מכוניות ראו אז כל רבע שעה. בין לבין נשמע דנדון פעמוני הגמלים. אבל עד מהרה נעלם השקט והפעמונים, והגיעו האוטובוסים''.


הצעת סומה אדריכלים לשיקום הכיכר. פתרון תכנוני בעל איכויות ניכרות לעומת כל אופציה אחרת.

לאורך השנים נעשו לא מעט תסקירים ומחקרים על הכיכר. בתסקיר השפעה על הסביבה שנעשה ב-1976 למשל, במסגרת בחינת ההצעה להגבהת הכיכר, מצאנו שהסיבה העיקרית להגבהתה היתה דווקא מצוקת הולכי הרגל - ולא כלי הרכב, בניגוד למה שהתקבע בתודעה הציבורית ומה שמשמש כטיעון העיקרי בידי הפעילים הירוקים והחברתיים הקוראים להורדת הכיכר. המדרכות בהיקף הכיכר היו צרות מכדי להכיל את כמויות העוברים והשבים ואילצו את הולכי הרגל שפסעו לאורך רחוב דיזנגוף, נתיב תנועה סואן במרכז העיר, לרדת לכביש. חציית הכביש, על מנת להגיע לכיכר עצמה, הפכה למשימה מסוכנת. האוטובוסים וכלי הרכב הרבים נדחסו לצד הכיכר והפכו אותה לאי-תנועה סואן, מסוכן, רועש ומזוהם; ודאי שלא חלל עירוני מזמין לישיבה מרגיעה, כמו שקיוו מתכנניה.
''כביש הטבעת בכיכר מהווה מכשול ומטרד לזרימה השוטפת של נפחי תנועה גדולים ובו בזמן יוצר ניתוק בין המדרכה ההיקפית והכיכר עצמה'', מדווח התסקיר. ''ניתוק זה גורם לכך שהכיכר למעשה מוזנחת ולא מנוצלת על פי גישת מתכנניה מהימים ההם, בעוד שהמדרכות במרחב ההשפעה של הכיכר עמוסות לעייפה בהולכי רגל הסובלים מצפיפות, רעש וזיהום כלי הרכב''.
ולחשוב שכל זה נכתב באמצע שנות השבעים, כשבדיזנגוף עברו 12 קווי אוטובוס בלבד. היום, עוברים ברחוב 18 קווים, מתוכם כחמישה פועלים באוטובוסים מפרקיים.
לאחר מחקר מעמיק של כמויות התנועה ברחוב, למדנו שגם אם כמות הנסיעות הכללית בדיזנגוף ירדה לאורך השנים, מ- 29 אלף נסיעות ביום ל-27 אלף נסיעות [נכון לשנת 2000] – כתוצאה מהפיכת מסלול הנסיעה צפונה לנתיב תחבורה ציבורית – כמויות הרעש וזיהום האוויר דווקא עלו. זאת בשל סוג הרכבים שנוסעים ברחוב, רובם אוטובוסים ומוניות שירות.

בשלב הזה הבנו שההחלטה להגביה את הכיכר נבעה מהעובדה שהיא למעשה כבר לא היתה כל כך מוצלחת, בניגוד לנוסטלגיה שמאפיינת את הדיון הנוכחי. בתקופה שלפני הגבההת הכיכר, סבל קטע הרחוב שסביבה מנטישת עסקים משמעותית ורחוב דיזנגוף החל להדרדר. הגבהת הכיכר אמנם לא הצילה אותו, אך הגיעה לאחר שהתהליך כבר היה בעיצומו. התפיסה שהתקבעה, לפיה הגבהת הכיכר גרמה לשקיעתו של הרחוב, פשוט איננה נכונה היסטורית.


הצעת סומה אדריכלים לשיקום הכיכר. מאי-תנועה סואן לחלל עירוני מזמין.

למרבה הצער, גם הכיכר המוגבהת סבלה מבעיות רבות, חלקן תכנוניות ואחרות תדמיתיות. אך משיחות עם סטודנטים בבצלאל ועם אנשים צעירים אחרים, גיליתי שהם, שמשוחררים מהדעות הקדומות והמוניטין הגרוע של הכיכר, דווקא אוהבים אותה כפי שהיא ורואים בה את אחד מסמליה של תל אביב. עבור קבוצת הגיל של בני פחות משלושים, נטולת נוסטלגיה לכיכר המקורית ואנטגוניזם אופנתי, נראית הכיכר - באופציה המוגבהת שלה - חלל עירוני מוצלח ומזמין, שהבעיה העיקרית שלו היא ההזנחה.

כשניתחנו את המצב הנוכחי של הכיכר, ראינו שהתקלות שיש בה הן לא בלתי הפיכות.
הבעיה הגדולה ביותר היא לא המשטח העליון אלא דווקא האזורים המונמכים. הרחבות שבמפלס הרחוב סובלות כיום מהתחושה שהן שקועות. כבר מיומה הראשון היתה הכיכר הומה בחלקה העליון ואילו החלקים הנמוכים, דווקא אלה הקרובים לחנויות, נותרו מיותמים. הפתרון האדריכלי לבעיה הוא פשוט: ליצור המשכיות בין החלק התחתון לעליון.
בעיה נוספת שממנה סובל בעיקר החלק התחתון של הכיכר היא הרעש שעולה מן הכביש. הפתרון לכך הוא ניתוק בין הכביש לרחבה התחתונה, לא משהו שמילוי אדמה או בניית קיר פשוט לא יוכלו לפתור.
אחת הטענות הגדולות ביותר כנגד הכיכר המוגבהת היא הרמפות התלולות מדי. והן אכן לא עומדות בתקני נגישות עכשוויים [גם שדרות בן ציון, אגב, אינן עומדות בהם], אך הבעיה האמיתית היא שהרמפות הופכות להיות צרות מאוד בקטעים מסוימים, כך שהולכי רגל ורוכבי אופניים נאלצים לעצור באמצע העלייה, מאבדים את התנופה ומתעייפים. גם את זה אפשר לפתור בקלות, על-ידי הרחבת הרמפות, באמצעות מילוי אדמה בצידיהן.
מצאנו שהגובה של הכיכר מעל הרחוב אינו גבוה כפי שהוא נתפס כשעולים אליה. הסיבה לתחושת הגובה המוטעית היא המדרגות תלולות שמובילות לכיכר. גם אותן אפשר לשנות.


הצעת סומה אדריכלים לשיקום הכיכר. תיקון תחושת הגובה המוטעית.

לאחר כחצי שנה של למידת הנושא, הגשנו לעיריית תל אביב את ההצעה שלנו לשיפוץ הכיכר, שמתייחסת לבעיות שמצאנו בה ומציעה פתרונות אדריכליים לכולן. נקודת המוצא שלנו - משהכרנו את הנושא לעומקו - היתה להשאיר את הכיכר מוגבהת ולהציע פתרון זול ומיידי לשיקומה.
נושא קריטי שאף משיב לסקר טלפוני לא נדרש לתת עליו את הדעת או להכניס למערכת השיקולים הוא העלויות לקופת העירייה. העלות שפורסמה להורדת הכיכר ושיפוץ המרחב שסביבה עומדת על כ-150 מליון שקל. לעומת זאת, עלות שיקום הכיכר והמרחב סביבה מוערכת ב-20 מליון שקל בלבד.
אני מאמין גדול בדמוקרטיה ובשיתוף ציבור, אך על מנת שלהשתתפות הציבור תהיה משמעות, יש לצייד את הנשאלים בידע מינימאלי בסוגיה. השאלות שנשאלו בסקר העירייה, שאף זכינו במקרה להשתתף בו, היו כלליות ולא סיפקו את המידע הדרוש לגבי המשמעות של כל אחת מן החלופות, מבחינה תחבורתית, כלכלית או סביבתית.


הצעת סומה אדריכלים לשיקום הכיכר. פתרון זול ומיידי.

אני שמח שיצאנו להרפתקה הזאת. למדנו ממנה המון, גם מבחינה מקצועית וגם באופן כללי כבני אדם שמתעניינים בסביבתם. למדנו לא להתקבע על תפיסות קיימות ולנסות ולקרוא את המציאות בעיניים נטולות דעות קדומות.
הדיון הציבורי על הכיכר הוא חשוב ואני גאה לקחת בו חלק. גם אם ישנם חילוקי דעות לגבי תהליך התכנון או לגבי התוצר המרחבי שלו, בכל זאת נוצר דיון ציבורי סוער ומעורב, כפי שראוי שיתקיים בחברה נאורה.