תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית || ארועים

מוזיאון הרצליה מציג מערך של שש תערוכות המעוררות שאלות על הבניית נרטיבים שונים של האמנות הישראלית בהקשרים חומריים, תודעתיים וגיאוגרפיים, בהם יחסי פריפריה ומרכז. התערוכות מציעות היכרות מחודשת עם אמניות ואמנים מרתקים ונשכחים, שנדחקו אל שולי הסיפור ההיסטורי של האמנות בארץ ולא זכו להיכלל בהגמוניה התרבותית המקומית, לצד תצוגות של קרמיקה וטקסטיל – עבודות יד בטכניקות מסורתיות ועכשוויות מאת יוצרות ויוצרים בני דורות שונים.
נקודת המוצא של רבות מהתערוכות היא תהליך בחינה עצמית של מוזיאון הרצליה: האוסף, תערוכות העבר והמבנה שלו. בניין המוזיאון נמצא במוקד של תערוכת אדריכלות הבוחנת בניינים שתכליתם הצגת אמנות.

תערוכות :
רות דורית יעקבי: ''הדלת לגן הסודי'', אהרון אבני: ''בסטודיו ובסטודיה'' אילנה אפרתי: בעקבות ''גן העדן של הציפורים'' של דיאנה שור, ''בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי'' יואב אדמוני, נטלי אילון, נעמי ביטר, הדוויג גרוסמן, טליה טוקטלי, נורה כוכבי, גדולה עוגן, ליגל סופר, אברהם קריצמן ''רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון'' ''אלי סינגלובסקי: מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית'' רכטר אדריכלים, אלי סינגלובסקי.

אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה I תערוכת יחיד
אוצר: רון ברטוֹש
אהרון אבני [1906–1951] הוא מחשובי האמנים הנשכחים בישראל. הוא היה צייר פורה, מחנך רב-השפעה ומייסדם של שני בתי ספר מובילים לאמנות. פעילותו האמנותית הייתה מוקד תרבותי משמעותי בשדה האמנות הארץ-ישראלי של תקופתו. חייו של אהרון אבני היו קצרים – הוא היה בן 45 בלבד במותו ממחלה בשנת 1951. שבעים שנה בדיוק לאחר שנפטר, התערוכה במוזיאון הרצליה והספר המלווה אותה מזמנים לציבור הרחב הזדמנות להכיר דמות מפתח בתולדות האמנות המקומית. אבני גיבש את זהותו האמנותית כ'תפנימאי' – צייר קאמרי של פְנים, של פָנים ושל נופים מופנמים. לצד אמנים נוספים בני דורו, הוא ניסח ציור מקומי חדש אשר נוצר בזיקה עמוקה למסורת האמנות הצרפתית ובהשפעת אסכולת פריז בת-זמנו. סגנון זה, שאומץ והותאם למקום, נתפס לא רק כשפה מודרנית ואוניברסלית, אלא גם כבעל מאפיינים 'יהודיים'. השקפת העולם האמנותית של אבני הייתה עקבית. בתקופה מסוימת היא העניקה לו גוון מקורי ומתקדם ובתקופה שלאחריה גוון שמרני שנתפס כבלתי עדכני. תנודה זו השפיעה עליו בימי חייו, והוסיפה להשפיע על זכר דמותו גם לאחר מותו – בדחיקתו לשוליים ובהשתכחותו מן הזיכרון הציבורי. לצד יצירתו האמנותית, טיפח אהרון אבני את הפן הפדגוגי, של חינוך לאמנות, אותו ראה כשליחות בעלת ערך חברתי וחשיבות תרבותית. בשנת 1936 הקים ביחד עם יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס את 'הסטודיה' - בית ספר לאמנות. עד מהרה הפכה הסטודיה למוקד מרכזי בשדה האמנות התל-אביבי, ורבים מחשובי האמנים הישראלים החלו בו את דרכם כתלמידים, ביניהם: אסתר פרץ ארד, בוקי שוורץ, דני קרוון, רות צרפתי ועוד. לאחר מותו של אבני, שונה שם הסטודיה ל'מכון אבני', הנושא את שמו עד היום.


אהרון אבני, מעשן המקטרת. קרדיט צילום: אהרון אבני

אוסף+ אילנה אפרתי: בעקבות ''גן העדן של הציפורים'' של דיאנה שור
אוצרות: איה לוריא, נטלי טיזננקו
מעצבת האופנה והיוצרת אילנה אפרתי, הביעה עניין בעבודות הטקסטיל שבאוסף של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בביקור במחסן האוסף של המוזיאון, לכד את מבטה, שטיח מרשים וגדול ממדים של אמנית נשכחת למדי, דיאנה שור [נ' 1926, רומניה]. השטיח, ששמו 'גן העדן של הציפורים', נכלל תקופה ארוכה בתצוגת הקבע של המוזיאון תחת ניהולו של אויגן דה וילה, מנהלו הראשון של המוזיאון. בהמשך אוחסן למשך למעלה מעשרים שנה, עד שעורר את סקרנותה. בעקבות זאת, הוזמנה אפרתי לפעולה דיאלוגית מול שור, שפירותיה מוצגים בתערוכה הנוכחית במסגרת ''אוסף+''. התערוכה היא תולדה של תהליך מתמשך, שבו יצרה אפרתי רשת של קשרים והקשרים הנוגעים בפענוח ובשחזור מקורותיו של חומר הטקסטיל, דרך התחקות אחר טכניקות מסורתיות של טווייה, אריגה, צביעה טבעית וציורי נוף. אפרתי זיהתה בשטיח של שור מיזוג של מוטיבים מהפולקלור הרומני, המושפעים מתרבות חומרית עתיקה וממסורות של מלאכות יד עממיות, מוטיבים מהטבע והגיאוגרפיה הייחודיים של רומניה ושפה אוניברסלית מודרנית. רשת ענפה זו קושרת בין עבודתה של שור לזו של אפרתי, שלאחר שנים ארוכות ואינטנסיביות של ניהול סטודיו ובית מלאכה לעיצוב אופנה בארץ, מחלקת את חייה בין תל-אביב לבין כפר באומבריה שבאיטליה, שם היא מפעילה עם משפחתה חווה אקולוגית.

רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי I תערוכת יחיד
אוצרת: הדס קידר, עוזרת לאוצרת: יוליה יבלונסקי
התערוכה מציעה מפגש מקרוב עם מורכבות עבודתה של רות דורית יעקבי [1952 – 2015], אחת האמניות הישראליות המעניינות ביותר בתקופתה. יעקבי, שהתגוררה ויצרה בערד, נחשבה אאוטסיידרית בשדה האמנות המקומי. לאחר מותה היא הותירה מאחוריה גוף עבודה מהחידתיים ביותר בתולדות האמנות הישראלית. הטוטליות והאינטנסיביות של עבודתה בהאנגר בערד שיקפו את הכפייתיות והייחודיות של יצירתה. התערוכה במוזיאון הרצליה בוחנת את עבודתה של יעקבי משתי נקודות מבט מרכזיות: פריזמה פמיניסטית [כמי שעסקה בנושאים כגון אימהות, נשיות ודאגה] ותנאי חייה ועבודתה בפריפריה. התערוכה הנוכחית – התצוגה הנרחבת הראשונה של עבודותיה מאז פטירתה – מציעה התבוננות מחודשת ביצירתה של יעקבי. היא שואבת מקולה הפנימי של האמנית ומבקשת להאזין לעדינות הצלילים של עבודותיה, שלעיתים קרובות הוחרשו על ידי שפתה האמנותית המעורפלת. עיצוב התערוכה כמערך צפייה אינטימי ובו סדרת חדרים המוקדשים לתמות מרכזיות ביצירתה, מאפשר לצופים להתייחד עם העבודות. בנוסף לתצוגה המרכזית באולם הגדול, התערוכה כוללת חדר הקרנה, שבו מוצג הסרט 'האישה של אלף הקולות' [מאת עמרם יעקבי, 2007, 66 דקות], החושף עולם נסתר של נשמות וקולות, מקומות ומסעות מטאפיזיים, דרך שיריה ויצירתה של האמנית. האוצרת הדס קידר זכתה במלגת מחקר מהבית לאמנות ישראלית, מכללת תל אביב-יפו על הצעתה לתערוכה זו.

בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי בישראל II תערוכה קבוצתית
אמנים משתתפים: יואב אדמוני, נטלי אילון, הדוויג גרוסמן, טליה טוקטלי, נורה כוכבי ונעמי ביטר, ליגל סופר, גדולה עוגן, אברהם קריצמן
אוצרת: טלי קיים
נקודת המוצא לתערוכה היא עבודות קרמיקה שהוצגו ונאספו באוסף מוזיאון הרצליה, בעיקר בתקופת ניהולו על ידי יואב דגון ז'ל. שם התערוכה – 'בניין יד' – מתייחס למכלול של טכניקות קרמיות שאינן כוללות שימוש במכשירים, ובהן בניית אובייקטים ממשטחים ומחוליות חומר, צביטה ותבניות לחיצה. התערוכה מציגה את עבודותיהם של יוצרות ויוצרים בני דורות שונים המשתמשים בטכניקות אלה, בפרישה כמו-גניאלוגית. המורשת של מגע בלתי אמצעי בחומר עברה ממורה לתלמיד, מדור לדור – החל בקדרית הוותיקה הדוויג גרוסמן ועד לאמנים ולאמניות בני זמננו, שמשתפים ידע ותובנות מקצועיות בקהילת רשת. התערוכה כוללת עבודות מאוסף המוזיאון לצד יצירות חדשות שהוכנו במיוחד עבורה, החולקות מכנה משותף חזותי וחומרי שנובע מתהליכי היצירה. את בחירת המוצגים – כלים שימושיים, פסלי חיות ויצירות כלאיים הנעות בין הפונקציונלי לאמנותי – הדריכה תפיסה המזמנת אפשרות לחשיבה מחודשת על מקומם של פריטים קרמיים שימושיים בקאנון האמנות.


הדוויג גרוסמן, ראש, שנות ה-60 של המאה ה-20, חומר, בניין יד, צילום: אברהם חי

''מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון'' רכטר אדריכלים, אלי סינגלובסקי
אוצרת: דנה גורדון
ביתן ישראל בגני הביאנלה בוונציה, שתכננו זאב רכטר ובנו יעקב רכטר ב-1952, נכנס במדויק לחלל התערוכות הראשי של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שתכננו יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר ונחנך בשנת 2000; שניהם בדיוק באותו נפח. בעקבות הגילוי של נתון זה, התגבש הרעיון לחקור את האדריכלות ה'רכטרית' המוקדשת לחללים המיועדים לתצוגת אמנות. מעניין לבדוק את הערכים הבין-דוריים הנוכחים בתכנון המבנים של אדריכלי משפחת רכטר, וכן את איכותם של חללי האמנות שנבנו ובמה ייחודם. בתערוכה מוצגים מסמכים מארכיון משרד 'רכטר אדריכלים' המתעדים בניינים שתכליתם הצגת אמנות: מוזיאונים, ביתנים וגלריות לתערוכות קבועות או מתחלפות. התערוכה מוצגת באגף התערוכות המקורי של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, בחירה הקוראת להתבוננות השוואתית בין הערכים והרעיונות האדריכליים – המנוסחים במסמכים באמצעות שרטוט, רישום או טקסט – ובין התממשותם בחלל המוזיאלי הפיזי.

מבט פנימי II אלי סינגלובסקי: מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית
ראשיתו של מוזיאון הרצליה ב-1962, בהתארגנות של קבוצת תושבים אוהבי אמנות בהובלתו של אויגן דה וילה. ב-1965, בהזמנת מועצת העיר והיזם משה דה-שליט, נרתם האדריכל יעקב רכטר והציע פרוגרמה של שילוב אינטגרלי בין בית יד לבנים למוזיאון העירוני. על אף מיקומו הטופוגרפי, בראש גבעה, ועל אף סמיכותו למבני ציבור מרכזיים בעיר כמו בניין העירייה ובית המשפט, נדמה שעיצובו מסרב למודל המקדשי-מונומנטלי שהיה לאורך שנים רבות מקור השראה מרכזי לאדריכלות מוזיאלית. מראשית דרכו מתמקד האמן אלי סינגלובסקי בצילום הסביבה העירונית, ובפרט באדריכלות הברוטליסטית. הוא נוטה להתרכז במבנה עצמו ומשתמש בטכניקה של צילום לילי בחשיפה ארוכה, המשאירה את התנועה האנושית מחוץ לפריים. סינגלובסקי תיעד את החזית הדרומית של מוזיאון הרצליה – אזור פחות מוכר שלו, שם ממוקמת הכניסה האחורית אליו – וחושף בה משמעות חדשה. התצלום מתמקד באיכותו החומרית, האפורה, של הבטון, ובשפתו הפורמלית של המבנה. לכאורה, בולטת בו סגירותו המכונסת והיבדלותו המבוצרת של המוזיאון מסביבתו הקרובה. אולם ככל שמעמיקים להביט, מתגלים בו סימנים של עירוניות פרוורית מוכרת – עדות לחיים הרוחשים סביב המוזיאון העירוני, שנבנה בלב שכונת מגורים.


מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. קרדיט צילום: אלי סינגלובסקי

שש תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
פתיחה: 25 בדצמבר 2021
נעילה: 23 באפריל 2022

במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
רח' הבנים 4, הרצליה
סיור מודרך בתערוכות מדי שבת בשעה 12:00 [ללא תשלום, כלול בכרטיס הכניסה למוזיאון]
כניסה חינם – ידידי המוזיאון, ילדים ונוער עד גיל 18, חברי ארגון יד לבנים, עיתונאים, חברי איקו''ם