ההברקה העיצובית ששינתה את חייה של אוכלוסייה שלמה | מאמר מאת: יונתן רוזין || מאמרי דעה

נהוג לומר שעיצוב לא יציל את העולם, אך הוא לפחות יגרום לו להיראות טוב. המקרה של מִיָאקֶה סייצ'י [Seiichi], מהנדס וממציא יפני אנונימי מהעיר אוקיאמה שבדרום-מערב יפן, מראה איך לפעמים מספיקה הברקה עיצובית קטנה כדי לשנות את חייה של אוכלוסייה שלמה. סייצ'י אחראי לאחת ההמצאות החשובות ביותר בתחום הנגישות העירונית – זו שנמצאת כמעט בכל פינת רחוב, ושרובנו לא שמים לב אליה בדרך כלל: מרצפות המישוש.


מיאקה סייצ'י Unknown author, Public domain, via Wikimedia Commons

בתחילת שנות השישים סייצ'י ניהל ריוקאן [פונדק דרכים יפני מסורתי], ובזמנו החופשי ניסה להמציא פטנט שיימנע מהשלג להסתיר לוחיות רישוי של מכוניות. לפי הסיפור, בשנת 1963 הוא ראה גבר עיוור עם מקל נחייה כמעט נדרס על ידי מכונית, ובעקבות כך החליט לשנות את תחום המחקר שלו ולנסות לסייע לעיוורים ולקויי ראייה להתנייד במרחב ביותר ביטחון.


תלמידים במרכז הרווחה לעיוורים באוקיאמה COURTESY OF TRAFFIC SAFETY RESEARCH CENTER, INC.

סייצ'י קיבל השראה מהרעיון שעומד מאחורי כתב הברייל. על ידי הוספת תבניות בולטות על מרצפות המדרכה, סייצ'י חשב שעיוורים ולקויי ראייה יוכלו 'לקרוא את המרחב' באמצעות מקל הנחייה שלהם כמו שהם קוראים טקסט. התוצאה הסופית הייתה פשוטה וגאונית: 'מרצפות מישוש' [Tactile Paving], או מרצפות טנג'י [Tenji] – שהיא המילה היפנית לברייל.


מרצפות מישוש Kiyok, CC BY-SA 3.0 <http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/>, via Wikimedia Commons

להבדיל מכתב ברייל, הנשען על מספר רב של קומבינציות שונות של שש נקודות, מרצפות המישוש של סייצ'י מורכבות משתי תבניות. מרצפת אחת מכילה מספר קווים בולטים שמסמנים את כיוון ההליכה הרצוי, ומרצפת שנייה מכילה נקודות בולטות שמסמנות שיש לעצור [עקב מדרגות, מעלית, רציף רכבת, ירידה לכביש, וכו'].
סייצ'י הכיר את טאקאו איוואשי [Iwashi], מנהל מרכז הרווחה לעיוור בעיר אוקיאמה, שלאחר ששמע על הפרויקט עודד אותו להמשיך בו. אחרי כמה שנים של ניסיונות ואבי טיפוס כושלים, סייצ'י הגיע לתוצאה מספקת, ובשנת 1967 הותקנו 230 מרצפות המישוש הראשונות בעולם מסביב למרכז הרווחה לעיוור בעיר אוקיאמה.


מרצפות מישוש Haragayato, CC BY-SA 2.5 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.5>, via Wikimedia Commons

סייצ'י, שהבין שהוא עלה על משהו, החליט להקדיש את עצמו להפצת מרצפות המישוש שלו אל מעבר לגבולות אוקיאמה. הוא הקים בביתו מרכז מחקר לבטיחות בדרכים, והחל להפיץ עלוני מידע על ההמצאה שלו, כמו גם מרצפות מישוש בחינם. ובכל זאת, אף הזמנה לא הגיעה.
השינוי הגיע בשנות השבעים, לאחר שבית ספר לעיוורים בעיר אוסקה הצליח להביא להתקנת מרצפות מישוש ברציפים של של תחנת הרכבת אביקוצ'ו [Abikocho]. מנקודה זו והלאה, מרצפות המישוש החלו להופיע בתחנות רכבת נוספות ברחבי העיר והמדינה, ולאחר מכן גם במבנים ושטחי ציבור אחרים. בשנת 1985 מרצפות מישוש הפכו לתקן מחייב בכל יפן, והחל משנות ה-90, התחילו להופיע גם בארה'ב, בריטניה, ואוסטרליה; משם, הדרך לשאר העולם הייתה קצרה.
לדעתי, איכות המרחב הציבורי נמדדת על ידי חוויית המשתמש 'החלש' ביותר. בין אם מדובר בילד שלא יכול לחצות כביש סואן, אדם על כיסא גלגלים שלא יכול לעבור במדרכה צרה או לרדת לכביש בגלל מדרגה, זקן שלא מספיק לחצות כביש רחב בגלל רמזור קצר, או אישה שמפחדת ללכת ברחוב כי הוא חשוך. אגב, גם 'סתם' הולכי רגל, רוכבי אופניים, ומשתמשי תחבורה ציבורית סובלים מהאיכות הירודה של המרחב הציבורי בארץ שמתוכנן, ברובו, לייעול תנועתם של רכבים פרטיים.


מרצפות מישוש Ryxhd123, CC BY 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/3.0>, via Wikimedia Commons

ג'ארט ווקר – מתכנן תחבורה, ואחד הקולות הבולטים בעולם כיום בכל הנוגע לעיצוב עירוני של רחובות הליכים ומוטי תחבורה ציבורית ואופניים – נוהג לדבר על הסכנות של 'השלכה של אליטות' [Elite Projection]. השלכה של אליטות היא האמונה שקיימת בקרב אנשים מצליחים ומשפיעים שמה שנוח ומושך בעיניהם, טוב ונכון עבור כל החברה. את ביטוייה של תופעה זו בכל מקום במרחב הציבורי שלנו, שכאמור לא מתחשב בדרך כלל בצרכיהם של אוכלוסיות מוחלשות. ככל שנקפיד לתכנן ולעצב את המרחב הציבורי שלנו באופן שמתחשב ומטיב עם החלשים בחברה, כולנו נצא מורווחים יותר