שימוש חוזר: סיפורה של מזבלה פרק מתוך הספר 'מגרשי עיצוב', מאת: מרטין וייל || מאמרי דעה

פרק מתוך הספר החדש 'מגרשי עיצוב' - אשר כורך את עבודות סטודיו עמידב בשישה מאמרים מקוריים של כותבים מאסכולות שונות. הדיאלוג בין עבודות הסטודיו לבין התורה הכתובה של תחומים מקצועיים אחרים, עתיד לשמר את הרלוונטיות שלהן לאורך זמן, גם נוכח התווספותן והתהוותן של אבני דרך חדשות בעולם העיצוב המקומי והבינלאומי.

שימוש חוזר: סיפורה של מזבלה / מרטין וייל

ימי השימוש החוזר, כפי שהראו אינספור ממצאים ארכיאולוגיים, עתיקים כימי הציוויליזציה האנושית. כולנו מכירים צעצועים שהוכנו מגפרורים, אריזות ישנות, בקבוקי פלסטיק או כפכפי עץ. שימוש חוזר נהוג אפילו במקרה של תשמישי קדושה – למשל חנוכיות שהוכנו מקופסאות סרדינים, שעונים או קסדה של חייל פרוסי. ג'וזפה ארצ'ימבולדו [Archimboldo], הצייר האיטלקי בן המאה ה-16, יצר דיוקנאות פרי הדמיון מאובייקטים כמו פירות, ירקות, פרחים, דגים ואף ספרים.

שימוש חוזר בשיניים ישנות, חבלים, עצמות ועצמים אחרים רווח כבר בפרהיסטוריה ונפוץ גם באמנות אפריקאית. בראשית המאה ה-20 התפשט השימוש החוזר לסוגים רבים של פרקטיקות אוונגרדיות ואף נדון בכתבים תיאורטיים. בין הדוגמאות הראשונות לפרקטיקות כאלה אפשר למנות את השימוש שעשה פבלו פיקאסו בגזירי עיתונים לציוריו הקוביסטיים המוקדמים ואת השילוב של כפיות ומזלגות בפסליו. אחר כך באו יצירות אסמבלאז' שהורכבו מחפצים וחומרים שונים, ובחירת 'חפצים מצויים' לעבודת הדאדאיסטים והסוריאליסטים ואמני הפופ אחריהם. החפץ מן-המוכן או הרדי-מייד המפורסם מכולם הוא ללא ספק מזרקה [1917] של מרסל דושאן, שהיא למעשה משתנה מפורצלן.

ההתעצמות המואצת של חברת הצריכה העכשווית, ובעקבותיה עליית המודעות לצורך בהגנה על הסביבה, הולידו מבט חדש על בעיית הפסולת בצד התמיהה הבלתי נמנעת: 'כיצד ייתכן שהעניים בחברות התת-מפותחות כמעט אינם מייצרים זבל, ודווקא החברות המודרניות והמתוחכמות טובעות באשפה?' אכן, יש סיבה טובה להיבהל מכמויות הפסולת העצומות שהצרכנים הפוסט-תעשייתיים משליכים מדי יום ומדי שעה. שטחי אדמה בממדים של ארצות שלמות מזוהמים כיום באשפה, שפוגעת אנושוֹת במגוון החי והצומח. המצב ברחבי הימים חמור ומדאיג לא פחות: אי צף של שרידי פסולת, בגודלה של אנגליה, התגלה כשהוא נע לאטו במעגלים באוקיינוס השקט
.

מימין: אורות חניה, 2008, שימוש חוזר בחלקי מכוניות. משמאל: כסאות פח, 2000, עשויים מפחי אשפה עירוניים

התלות בדלק מאובנים, שהשימוש בו פולט כמויות הולכות וגדלות של פחמן דו-חמצני ומלווה בהתחממות גלובלית, מרמזת כי הספירה לאחור לקראת יום דין של אסון טבע אפוקליפטי עלולה להיות קצרה משחששנו. חרף תגליות מדעיות שהוכיחו מעל כל ספק את הסכנות הקיצוניות הצפויות לאנוֹשות ולמערכות הטבע, המכונה הפוליטית גוררת רגליים באִטיות בלתי מובנת. יתרה מזו, העלויות הפיננסיות העצומות של המלחמה בסכנות אלה תדרוש מן החברה קורבנות מרחיקי לכת, שכרגע דומה כי אינה נכונה להקריב.

עם כל זאת, יותר ויותר אנשים מבינים כיום שמשאבי הטבע אינם אינסופיים, שלא נוכל להמשיך לנצלם לנֶצח, ושכדי להגן על סביבת הקיום שלנו עלינו לפעול נמרצות לצמצם את הזיהום ולהפחית את הפסולת המצטברת. ההשפעה של תובנה זו ניכרת בעיקר באירופה. נתונים מן הזמן האחרון מראים שגרמניה פועלת לעדכן ולחדש את תשתית האנרגיה שלה, וכי כבר עלה בידה, ביום נתון, להפיק 74 אחוזים מצורכי החשמל שלה ממקורות אנרגיה מתחדשים. דאגה זו לסביבה ולאי-יכולתנו לשמר את משאבינו הטבעיים חודרת ממוסדות המדע והאקדמיה אל מגזרים אחרים, הַחל בארגונים להגנת הסביבה [שמספרם בישראל גדל בשנים האחרונות פי ארבעה] ועד למערכת החינוך והאוכלוסייה הכללית.

מדינת ישראל איחרה להתעורר למודעות הסביבתית, והמשרד הממשלתי להגנת הסביבה הוקם רק ב-1988. תנאים אלה איפשרו להר זבל עצום לצמוח ממש בטבורה של הארץ, בין נמל התעופה בן-גוריון לתל-אביב, ולהפוך למפגע הסביבתי החזותי הגדול ביותר בישראל. אתר הפסולת, המוכר בשם 'חירייה', משתרע על שטח שאורכו קילומטר אחד, רוחבו 450 מטרים וגובהו 80 מטרים מעל פני הים. ראשית הפעלתו של האתר נרשמה ב-1952, ובעת סגירתו נמדדו בו 18 מיליון טונות של אשפה ביתית. נוף אבוד זה, בנוסף להיותו מקור של מבוכה המזדקר מן המישור הסובב, היה לסמל המובהק ביותר של ליקויים מערכתיים בטיפול בפסולת, ולא נטעה אם נגדירו כפצע הסביבתי החמור ביותר בארץ.



האם ביכולתנו לשנות את המצב? איזה סוג של חשיבה עשוי להפוך את הנוכחות השלילית הזאת לסמן חיובי? הפתרון הקל ביותר היה, מן הסתם, לְפַנות את המזבלה ולהיפטר מן האשפה באתר חלופי; אך בנוסף להיותו פתרון יקר שעלותו הקיצונית פוסלת אותו על הסף, מהלך כזה היה רק מעתיק את הזיהום למקום אחר. פתרון ראוי ויצירתי יותר לבעיה מחייב לוותר על העתקת האתר ולהתמקד לחלופין בשיקומו. למטרה זו, בעקבות הסגירה של אתר הפסולת ב-1999, הוזמנו עשרים אמנים ישראלים ובינלאומיים על-ידי קרן ברכה להגיש הצעות לשיקום הנוף של חירייה. תערוכה מהצעותיהם, בשם 'חירייה במוזיאון' [אוצר: מרטין וייל], נפתחה במוזיאון תל-אביב לאמנות בנובמבר 1999.

כמעט כל ההצעות התרכזו בנושאים סביבתיים ו'ירוקים' הקשורים למִחזור, אנרגיה מתחדשת, שיקום הטבע, סכנות הזיהום וכיוצא באלה. בין ההצעות היצירתיות ביותר היו זו של מארק דיון [Dion] ונילס נורמן[Norman], שחזו שני פארקים המייצגים האחד את ההזנחה המשוועת של הסביבה והאחר את הטבע במיטבו; זו של מיכה אולמן, שתכנן לרוקן את ההר מתוכנו ולהתקין בחללו מרכז מִחזור; וזו של מירל לדרמן-יוקלס[Laderman-Ukeles], שביקשה לבנות במקום שולחן באורך מאתיים מטרים, שסביבו יוכלו אנשים להתאסף לדיון בבעיות הסביבה, כאשר בפינות ההר יגיחו בשעות שונות ארבעה נדי-מים או גייזרים, שצבעיהם יצביעו על הזיהום בארבעת קצות הארץ.

עם זאת, רוב ההצעות היו אוטופיות באופיין, ולא הביאו בחשבון את השיקולים המורכבים והדרישות והאילוצים ההנדסיים הכרוכים בשיקום האתר. עם התפתחות הפרויקט, הגענו למסקנה שפתרון בר-קיימא יהיה פארק טבע, שבו ימומשו גם כמה מן ההצעות האמנותיות. תחרות חדשה הוכרזה לבחינת הצעות של אדריכלי נוף לפארק כזה, ואלה הוצגו בתערוכה 'חירייה במוזיאון 2' [אוצרים: מרטין וייל ואירית הדר], שהתקיימה במוזיאון תל-אביב לאמנות ב-2005.

ואולם, עם התקדמות הפרויקט התברר שהפארק, שתוכנן להשתרע בכל שטחו של אתר המזבלה לשעבר, יהיה אמנם שימוש חוזר בהר הזבל המלאכותי אך לא פתרון מספק, מאחר שיהווה לא יותר ממחיקה או כיסוי של 'הפשע הסביבתי' שימשיך לרבוץ מתחת לפני השטח. אחת התולדות של תובנה זו היתה הקמה של מפעלי מִחזור ומרכז מבקרים [ובו גם היבט חינוכי-סביבתי] למרגלות הר הזבל חירייה. ילדים ומבוגרים מתקבלים במרכז החינוכי וממנו הם נלקחים לסיור מאורגן במפעל המִחזור ובפארק הטבע. המרכז מציע גם סדנאות, סרטים על נושאים סביבתיים ופעילויות של שימוש חוזר בהדרכת צוות העובדים.

מפעל קומפוסט ישן, שהיה מיועד להריסה, שופץ לצורך זה ברוח המִחזור ועקרונות השימוש החוזר. משרד האדריכלים וינשטיין-ועדיה גויס לפרויקט יחד עם כמה אמנים, ביניהם עמי דרך, דב גנשרוא ובריז'יט קרטייה. מעצבים ואמנים אלה השתמשו ביצירותיהם בחפצי פסולת כמו שקיות פלסטיק, פחי אשפה, רהיטים ישנים, חלקי פרזול, בקבוקים, דלתות, חלקי מכוניות, קרשים וכדומה.

סביר להניח שהתערבות זו שלנו לא תביא להצלת כדור הארץ, ובכל זאת יש בה צעד חיובי בכיוון הנכון, לקראת ניהול פסולת נבון יותר והעלאת המודעות לנושא [מה גם שהיא ללא ספק משעשעת].


עמידב
עמי דרך [2012-1963] ודב גנשרוא
'מִגרשי עיצוב'
היבטים שונים על תרבות חומרית

ערכה: מאיה וניצקי

ניתן להשיג ברשתות הספרים ובחנות מוזיאון תל אביב לאמנות,
מחיר: 88 ₪.

סטודיו עמידב נוסד ב-1996 בדרום תל-אביב, על ידי עמי דרך [2012-1963], בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל שאף עמד בראשה בשנים 2008-2004, ועל ידי דב גנשרוא בוגר המחלקה [1993] וכיום מרצה בכיר בה. הסטודיו עוסק בתחומי עיצוב מגוונים: עיצוב תעשייתי; עיצוב רהיטים ותאורה; עיצוב חוצות ותערוכות מוזיאליות ופריטים יחידניים.