פרק מהספר ''ארץ עיר'' - מאמר || מדיה

ישראל היא אחת הארצות המתוכננות ביותר בעולם, אבל הסביבה שבה חיים אזרחיה לא מרמזת על פסגתן השמיימית של יומרות התכנון או של תירוצי המתכננים. אותה סביבה עומדת במרכזו של ספר זה, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג במשך רבע מאה של כתיבה עיתונאית במקומון 'העיר' ובעיתון 'הארץ'. הרשימות שכונסו כאן מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידיאליסטי, מדוגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה, בעודם נעלמים מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מפנים מקום ל'יש' חדש - 'סביבה ישראלית' הפכפכה, מורכבת, חסרת מעצורים ומסוכסכת שממשיכה להדהים את המתבוננים בה, לא תמיד מהסיבות הנכונות.

אנו מביאים בפניכם את הפרק השני מספרה של אסתר זנדברג // 'ארץ עיר'

''על כמה תחזיות ועובדות מסכימים כולם: שישראל היא מהמדינות הצפופות בעולם; שגידול האוכלוסייה בה הוא מהגבוהים בעולם המפותח, ובשנת 2020 יגיע מספר תושביה לשמונה מיליון נפש; שיש להקים במהרה מערכת הסעה המונית, בעיקר באזור המרכז ובמטרופולין תל אביב; שיש לצמצם עד למינימום את הבנייה צמודת הקרקע [וילות בלשון העם] באזור המרכז; שיש להשאיר בו שטחים פתוחים וירוקים כדי לשמור לא רק על הטבע אלא גם על שפיות הדעת.

הקיצונים, שהם כאמור אנשי החברה להגנת הטבע, מצדדים נואשות ברעיון הבנייה הגבוהה והצפופה והשארת שטחי טבע פראי נרחבים ככל האפשר בין אחוזי הבנייה.

אגב, למרות הקונצנזוס, אין כמעט איש הגנת הטבע אחד או מתכנן אורבני שמכבד את עצמו שגרים בבנייה לגובה, ואיש מהם לא נצפה משתמש בתחבורה ציבורית, אף על פי שגם המערכת הקיימת סבירה למדי. מניסיון אישי''.