אין חולק על כך שטובתו (ובטיחותו) של הלקוח הינם בראש מעיינינו.
אני מקווה שאין ארכיטקטים המוכנים להקריב את לקוחותיהם על מזבח יוהרתם המקצועית.
אבל אילו רצינו לחיות בעולם ללא סיכונים,
היינו נועלים את עצמנו בכספת (ומתים מחוסר חמצן).
אז מתפשרים מסיבות פרגמטיות, וגם אסטתיקה
אינה מילה גסה בהקשר זה...
אילו רצה המחוקק, יכול היה לחייב התקנת סורגים בכל החלונות, אך הוא לא עשה זאת.
אילו רצה, היה מחייב מחסום לפעוטות
בראש כל גרם מדרגות (כפי שמתקינים, בצדק,
הורים רבים), אך גם זאת לא עשה.
והסיבה ? (הלא פורמלית, כמובן)
זה פשוט מכוער.
האם זו זילות חיי אדם ?
אולי, ואולי לא..
הירחונים מלאים בתמונות של מפגעי בטיחות
מובהקים (בריכות מים נגישות לילדים, גרמי מדרגות ללא מעקה!), ואיש אינו פוצה פה.
הרי זה עידוד לדבר עבירה!
מאידך, סיכון מזערי מחושב אינו פסול
בעיני.
תקנים הם חשובים, אך אסור לתת להם לחנוק
את נשמתו היתרה של הבנין.
(וגם זו טובת הלקוח...)
