ישנן שלוש גישות לחיבור שלד הפלדה לרצפת הבטון והראשונה שבהן היא חיבור ישיר. בשיטה זו מונח שלד הפלדה ישירות על גבי רצפת הבטון ומעוגן ישירות אליה. תחתית שלד הפלדה, הנמצא מתחת למפלס הריצוף, מחופה בלוחות צמנטיים בהיקפו ונאטם במידה והמבצע פעל כראוי. לשיטה זו 2 נקודות טורפה: הראשונה היא שרצפת הבטון אינה מפולסת בצורה מדויקת מספיק כדי להוות מישור יחוס לשלד הפלדה ומאלץ פעמים רבות להשתמש בקלינים או בפתרונות פילוס אחרים שמחלישים את אחיזת השלד בבטון ואינם מספקים פילוס מלא ומדויק. חולשה נוספת של שיטה זו היא המצאותו של תחתית שלד הפלדה מתחת למפלס הריצוף. עם השנים נחלשים חומרי האיטום, רטיבות מתחילה לרדת אל מתחת למפלס הרצפה ולתקוף את שלד הפלדה. הבעיה חמורה במיוחד בקירות המעטפת וסביב חדרים רטובים.
שיטה שניה לקיבוע שלד הפלדה היא יצירת מדרגה של 5 עד 10 סנטימטר סביב מעטפת המבנה כך שהסביבה החיצונית של המבנה נמוכה מהרצפה אליה מחובר שלד הפלדה. שיטה זו מצמצמת את הסיכון של הגעת רטיבות לשלד ביחס לקודמתה אולם אינה מונעת את הבעיה לחלוטין היות ותחתית השלד עודה מתחת למפלס הריצוף ואינה מספקת פתרון לחדרים רטובים ולבעיית פילוס הקירות.
השיטה השלישית היא בניית שן בטון מתחת למתאר קירות המבנה באופן כזה שתחתיתו של קיר הפלדה יהיה מעל למפלס הריצוף. בשיטה זו רטיבות לא תוכל להגיע אל שלד הפלדה לעולם היות והוא נמצא מעליה וכן פילוס השן באמצעות מערכת לייזר תספק מצע מפולס להתקנת השלד וחיבור רצוף של שלד הפלדה אל רצפת הבטון. חסרונה של השיטה היא שפרט הביצוע של שן הבטון דורש רמת דיוק גבוהה ומעלה את רמת הביצוע הנדרשת. ביצוע שן שלא כהלכה יכול להעלות את רגישות המבנה לרעידות אדמה ולקשיים גדולים יותר בפילוס המבנה ובהרכבת הריצוף.
לסיכום הנושא יטען ששן בטון היא הדרך הנכונה ביותר לביסוס בניה קלה בכלל ובפרט בניה מתקדמת אולם יש להקפיד לבצעה בקפידה ובצורה נכונה. ראיה נוספת לזכותה של השיטה היא העובדה שרוב העולם המודרני למעט ישראל משתמש בשיטה זו לביסוס בניה מתקדמת
