לקראת חלל ציבורי טוב,  או - מה זה בכלל נגישות? מאת: יובל אבנד || מאמרי דעה

המתבונן לרגע מהצד בישראל, מבחין בסביבה שיש בה מגוון גישות אשר מבטאות בדיוק רב את סדר העדיפויות של האוכלוסייה וזה מובן. לענייננו כאן, נראה שמרבית בני המקום שמים את הדגש בכל דבר פרט לטיפוח החלל הציבורי בכל מובן שהוא. וכך, למעט קמפוס ותיק ומדושן של אוניברסיטה, מתנ'ס מקרי או חלון ראווה אחר או יוזמה פתאומית לפחי אשפה וספסלים לפני הבחירות, לא ניתן לראות בסביבה או בחלל הציבורי גישה אזרחית רצינית המחצינה רגשות. רגשות המבטאים את הטוב שבעולם הזה: מסר של שמירה על הקיים, טיפוח, עזרה לזולת, שאיפה ליופי, סובלנות, קבלת השונה וסתם אמפתיה. ישנה אווירה של פעילות קדחתנית, חיפזון, שאפתנות ונחישות עם מבט בעיקר אל קו הסיום שיתברר בהגיענו אליו כמקום ממנו פשוט רואים את קו הסיום הזמני הבא. זהו אינו דבר מקרי או חולף, זו היא נורמה ועובדות חיים.

ההתנהלות בחלל הציבורי צפויה על כן להיתקל בקשיים: מצד אחד ישראל היא מקום דינמי ביותר והיום יום בחלל הציבורי מזכיר מראה של חלקיקים במיקרוסקופ הנעים במהירות לכל כיוון כאשר הם נתקלים זה בזה. מצד שני, כאשר אנשים ממהרים לדרכם והסביבה מלאה במכשולים ואינה קריאה דיה כדי להתנהל באורח עצמאי ויעיל, סביר להניח שייווצר דפוס של תוקפנות ואולי אלימות על מנת לפרוץ את הדרך: כל אחד בדרכו אל מטרתו הוא.

נראה ששדה המרעה המשותף שלנו לא ממלא את תפקידו בצורה מיטבית ואולי אף בצורה גרועה. אם נעצור לרגע כדי להרהר בעניין ולהודות כי אי שם בתחילת הדרך לא הונחו היסודות הדרושים כדי לצעוד בהדרגה לעבר השגת תוצאה של חלל ציבורי טוב. זה עתיד להיות מהנושאים המרכזיים ביותר ונראה שיש פתיחות מסוימת לשבירת מעגל הקסם הזה אשר יכול להוביל קדימה. לכן יש צורך בהכללת הדרישה להקדשת תשומת לב אמיתית בשלב המוקדם של התכנון.

קבלת העובדה כי גם חזקים וגם חלשים ולמעשה כל המשתמשים זקוקים לחלל ציבורי נוח לשימוש, יעיל וקריא ולא פחות מזה לחלל רגוע ונעים, מובילה למסקנה המתבקשת: יישום רעיון הנגישות אינו איזו מטלה מסתורית וגוזלת משאבים ואינו מיועד לאיזה מיעוט מעיק, אלה רעיון המבטא למעשה את האמור לעיל. זהו דווקא עניין משקי ומעשי לא פחות מעניין ערכי או מוסרי.

במהלך חיינו אנו לפעמים עצמאיים ולפעמים זקוקים לעזרה. גם המסייע בעצמו או השוכר סייע/ת להורה מבוגר, גם אדם עמוס במזוודות, אישה בהריון או הורה עם עגלת תינוק ולא רק נכים או בעלי ליקוי או מגבלה מסויימת. בסופו של חשבון הגדלת מעגל העצמאיים והקטנת הקושי של המוגבל באותו רגע או המסייע לו, הוא הכיוון הנכון והתועלתי גם יחד. השקעה נבונה ובמחשבה תחילה עשויה לפנות כוח ומשאבים לצמיחה ופריחה. מגבלה קטנה אחת שיש לה פתרון יכולה לאפשר השתתפות עצמאית של אדם במשק ובחברה ופחות מימון לאותו פרט על ידי החברה באמצעות ביטוח לאומי. זאת ועוד: בסביבה שתכנונה ידידותי נוח ובטיחותי עשויות להתרחש פחות תאונות ותקיפות שגם הם נטל אדיר על משלם המיסים. 
כלומר יש מכנה משותף אפילו רחב יותר. היכולת להיות מסוגל לעשות שימוש בידע המעשי הנצבר בנושאי סביבה, ריסון תנועה, בטיחות, מיחזור, שיתוף הציבור, שימור ועוד, חייב להיות על סדר היום של הרשות, הציבור, היזם הפרטי והמתכנן. לכולם חייב להיות ברור שיישום דברים אילו הוא בסך הכל אינטרס משותף רחב ביותר בין כאלו שהאינטרס שלהם רחוק מלהיות משותף. הכללת הרעיונות הללו בכל שלב של החינוך הלימוד וההכשרה הוא חשוב. לימוד חידושי תחיקה ותקינה בנושא ועידוד יישומן על ידי הרשויות ועל ידי תמריצים הוא חשוב ביותר . שאיפה וחיפוש דרכים ליישום הרעיונות הללו בסביבה קיימת גם במקצתם וגם כנגד כל הסיכויים הוא חשוב. עידוד להשקעה ועשייה ישירה בתחומים אילו בסיוע ציבורי או פרטי הוא חשוב ומשתלם.

ישראל עוברת תהליך מסיבי ומהיר מאוד של עיור ופירבור, בינוי ובתשתיות: ערים חדשות, ציפוף הקיים, שדות תעופה, נמלים, מסילות ברזל, כבישים מהירים איזורי תעשיה ועוד . יש מחיר קשה של אובדן המרחב הפיזי ופגיעה רחבה ולא ניתנת להשבה בסביבה. יחד עם זאת במסגרת השקעות ענק שכאלה של חברות בניה ניתנת הזדמנות חד פעמית לשלב מלכתחילה דרישות לפיתוח חללים ציבוריים טובים עם נגישות טובה. רשויות התכנון חייבות לבקר ברצינות את היישום בתוכניות ולהמשיך לשכלל את הכלים החוקיים והתקניים ליישום הדרישות. לכן כה חשוב שנושאי משרות ציבוריות רלוונטיות ישננו ויפנימו את חשיבות הנושא בעבודתם. 
ישראל אינה אירופה, רוצה להיות אמריקה אבל נמצאת באסיה. יש במערב הרבה דוגמאות חיוביות ושליליות שכדאי ללמוד מהן וללמד. יש דברים שנבדקו זה מכבר ויש מסקנות מרות שכדאי ללמוד היטב מן העוסקים בנושאים אילו כבר שנים ומדרך היישום. זה דורש כמובן סינון זהיר והתאמת הדברים לישראל של היום ושל מחר מתוך הבנת המתאים, הרצוי והמצוי.

לפי דעתי, האדריכל, המצוי בלב הקלחת הזאת צריך לחוש היטב את המגמה והצורך לסגל יכולת הידברות ועבודת צוות עם השאר. לזכור כל הזמן, כי כולנו קודם כל אזרחים ובני אדם ורק אחר כך אדריכלים, יזמים או פונקציונרים. כולנו משתמשים בחלל הציבורי המוצלח פחות או יותר. דרושה מעט אמפאתיה ויכולת התבוננות בנוסף להבנה במודלים כלכליים-חברתיים מוצלחים בני זמננו, מגמות מדיניות חברתיות בצמיחה, הבנת החשיבות של ניהול מוצלח, היכולת להוביל לשכנע ולקבל החלטות היטב וכמובן לנצל את הטכנולוגיה והתקשורת כדי לבצע CASE STUDY והתארגנות מקצועית ביעילות. צריך שתהיה 'נגישות' מיטבית לידע וחומר בנושא. לאפשר גישה למסמכים של כל פרויקט וכל פרט בנושא נגישות והחלל הציבורי מתוך הבנת התועלת הכללית שבעניין.

כך גם בחינוך לאדריכלות. לפי דעתי, הדיון הערכי היום, חייב להתמקד גם בניתוח מצב האדם בתוך החלל העירוני הפתוח והמקורה, הצלחתו או כישלונו של מקום קיים והמסקנות. לא רק בגושי פח אבן וזכוכית ראוותניים בעלי תקציב בלתי מרוסן, לעיתים מתוך קופה ציבורית מדולדלת. האדריכל הצעיר חייב להוכיח רגישות אמיתית, כשהוא מתייחס בפתרונותיו לחלל סביב המבנים וביניהם באותה רמה פרוגרמתית ומעשית, שבא הוא מתייחס לפתרון החללים בתוך המבנה ואל הבניין כולו. אחרי מאה שנים של רעיונות אוטופיים של שוויון וחירות, דיבורים רמים על זרימת חלל, שקיפות וטוהר, צריך היה לצפות ליותר מאשר מגדל נוצץ ופתור לעילא שבפתחו שכיר חרב המסנן את הרוצים להיכנס אל המסיבה של העיר במאה העשרים ואחת.


תמונה מס' 1: קוממוטו, קיושו, יפן 1992, מרכז העיר
זו היא עירו של האדריכל קישו קוראקאוה
המבנה מעל הספסלים בקנה מידה מוגזם כדי לציין את הייעוד -
התבוננות בפריחת הכרוב החמניות.
יש גם ספסלים אחרים אך ללא משענת ומחסה. הזדמנות לחוויה פרטית פנימית בחלל הציבורי.
יחד עם זה יש גם פיתוח מושלם עם כל המרכיבים של חלל עירוני פסבדו מערבי.
צילום: יובל אבנד 1992

תמונה מס'2: כפר בנפאל 1992, גזע עץ אדיר, פודיום מבטון

לתגובות: [email protected]