שממת המרחב הציבורי בעיר, מאת: נילי פורטוגלי, אדריכלית || מאמרי דעה

בתכנון החדש המוצע לככר המדינה [כפי שהוצג ב'הארץ' - גלריה 26.11.01 ] מונצחת שוב התפיסה המכניסטית הרואה את העיר לא כמירקם אורגאני פשוט ונעים הנועד לבני אדם החיים בעיר, אלא כאוסף שרירותי של פרגמנטים [מונומנטים] הסוגרים על עצמם, הנובחים על הרחוב ושכאלה המשחיתים את אופיו של המרחב הציבורי שאיננו יכולים להתחבר אליו.

מקרה זה כמו מרחב מגדלי עזריאלי בתל-אביב כמו קרית עתידים ברמת החייל וכמו מיתחם בניני הבורסה ברמת-גן הוכיחו מעל לכל ספק כי ההשחתה השיטתית של רצף המירקם האורבאני ויצירת סביבה מנוכרת לבני האדם היא אינה עוד תופעה מקרית חד פעמית ,אלא תפיסה תכנונית המשתלטת ומאיימת על אופיה של הסביבה הפיסית עירונית בארץ.
רחובותיה של עיר והשטחים הפתוחים שבה המהוים את החלל הציבורי הפתוח, אופים ניגזר מהבניה המקיפה אותה וממערכת היחסים הנכונה שקורית ביניהם.
הערים הגדולות בעולם שאנו אוהבים לחזור אליהן [ פריז רומא ונציה] לרבות אלו שהאדריכלות המונומנטלית-פשיסטית לא פסחה עליהם, מיבחנן והצלחתם האמיתית הוא לא במונומנטים אלא ביכולתם של הרחובות , הככרות והגנים ליצור איתנו הולכי הרגל ,דיאלוג.
בככר המדינה כמו במקומות האחרים שהוזכרו כאן, מדובר בחלקי עיר גדולים שבהם נראים הבנינים כחלליות שצנחו על הקרקע בסדר מקרי לחלוטין. ומה שנוצר ביניהם הוא החלל הציבורי העגום, שהולך הרגל אינו מרגיש שייך לו.
חלל ציבורי חסר משמעות שגם מרבית הבנינים שבו מקרינים את רוע הטכנולוגיה המנוכרת של קירות מסך פשטניים שלא ניתן רגשית להתחבר אליהם.
הצמחיה גם היא במקום להיות אלמנט אדריכלי שבאמצעותו ניתן ליצור חיים כדוגמאת ככרות התפוזים בספרד, כאן היא לא יותר מקישוט לדגם העץ המועבר כפי שהוא לשטח.

בהצהרת היזם נאמר כי מטרת העל בתכנון כיכר המדינה היא ליצור מקום עליה לרגל. רבותי, מקום עליה לרגל הוא מקום שבמהותו בא לתת תשובה לצורך בסיסי של מאמינים כמו מיקדש, מרכז רוחני או יצירה בעלת ערך תרבותי הסטורי אמיתי. משפט שכזה היוצא מפיו של בעל הון או מתכנן יש בו כדי להזכיר מעשיהם של דיקטטורים במשטרים שכמותם איננו רוצים.
עיר שצריכה מונומנטים על מנת להתקיים ועל מנת שיגיעו אליה, כדוגמאת בילבאו שבה הוקם מיקדש -מוזיאון גוגנהיים, היא עיר שמשהו בסיסי פגום בה.
בילבאו היתה לעיר חשוכה. ומוזיאון גוגנהיים שבתווך הקצר אכן מהוה מוקד משיכה , לא יוכל להחיות את העיר ולשקמה אלא אם יעשה בה טיפול שורש אורבאני שהוא הרבה מעבר להבזק החד פעמי.
לעומתה פריז היא עיר המשרתת בזכות מיבנה השלם קודם כל את תושביה . וכמוקד חיים דינמי שכזה היא אטרקטיבית גם לתייריה. לא בתווך זמן חולף אלא תמיד.
לא בזכות מרכז פומפידו ויצירות מונומנטליות אחרות מופלאות ככל שיהיו היא קיימת לנצח, אלא בזכות רחובותיה, בתי הקפה שלה, המרקיזות האדומות ותשתית החיים היומיומיים הקורים בעיר.ושכזו אנו נוהרים אליה.
ולסיכום אבקש להזכיר לכל מי שידו ביצירת העיר ,מתכננים, ראשי ערים ובעלי הון לראות בעשייה זו הקובעת את גורלינו לשנים ארוכות, אחריות אישית ושליחות.
ואולי מנקודת מבט אלטרואיסטית זו, נזכה לראות מקומות שהמוטיבציה לעשייתם היא לא מוקד עלייה לרגל אלא מקום שבהיותו סביבה נעימה לבני אדם, בהכרח יביא את כולנו אליו.



תמונה מצורפת - תכנית לה-קורבוזיה לפריז 1925

הכותבת: אדריכלית ומרצה לאדריכלות בבצלאל.
[email protected]