כיכר רבין - לא לגעת בכיכר, מאת: כפיר וקס || מאמרי דעה

כיכר רבין [מלכי ישראל לשעבר] אינה זקוקה לשום מעשה אדריכלי. לא לתיקונה לא לשיפורה ולא להתערבות כל שהיא. למה אנחנו מתעכבים על המקומות הטובים במקום לפעול במהירות ובנחישות במקומות הרעים.
כיכר רבין אינה זקוקה לשום מעשה אדריכלי. היא כיכר טובה. טובה מאוד אפילו. מי שטוען אחרת לא נתן דעתו די הצורך על אופן פעולתה, על הארועים שתופסים בה מקום, ועל החשיבות הארצית\לאומית שלה. כך, כפי שהיא היום.

כל כך פשוט וברור לעין, שהרי למה דווקא בכיכר הזאת עומד בניין העירייה, למה כאן מתאספים ובאים לשמוח עם מכבי ת'א בניצחונותיה, למה דווקא בכיכר רבין התקיימו עשרות עצרות לאומיות, למה כאן נרצח ראש ממשלה, ולמה כאן נשארו לבכות את הרצח? 'את הרגשת הבקע והתהום שנפערה מתחת לרגלינו לאחר רצח ראש הממשלה, לא יוכלו שום כיכר, שכונה או רחוב למתן ולעדן' כך כותב יוסי מטלון, אבל צריך להיות עיוורים בכדי לא לראות שבדיוק את זה עשתה הכיכר, על המבנים שלה, הבטונים, המדרגות והמזרקות. כיכר מלכי ישראל בשעתה, מיתנה ועידנה את הארוע, בפשטות היותה שם ובכל נשיותה הכיכרית.

מטלון ממשיך וכותב 'את כיכר רבין נוכל לשפר על ידי עיצובה במגוון הכלים הארכיטקטוניים …בעזרת השפה האדריכלית והמילון התלת-ממדי אפשרי להפוך את הכיכר לנווה מדבר תרבותי שבו יתחולל רנסנס אורבני.' אני מתנצל מראש אם אינני מבין מהו נווה מדבר תרבותי, אך אם נשאלתי על מקום כזה בארץ, כיכר רבין הייתה התשובה. סביב הכיכר מאז ומתמיד היה ערב רב של בתי עסק. די להזכיר את קולנוע גת בפינת צייטלין -אבן גבירול, את המכבסות והמספרות בצדו הדרומי של פרישמן, ואת בתי הקפה והמסעדות בצדו המזרחי של אבן גבירול, אשר זוכים לפריחה מחודשת בימים אלה ממש. בניין העירייה כמובן, גן העיר ומרכז ענב, משלימים את הנפח התרבותי. יתרה מכך, כל הרחובות, בתי העסק ומבני התרבות לא היו קורים ללא אותו משטח ישר וקשה שפרוש כמו שטיח במרכז. מספק את הנגטיב ההכרחי לתרבות התל אביבית שסובבת אותו. איכות הכיכר נמצאת בחד הממדיות שלה, בקשיחותה ובצניעותה. היא בנויה בפרופורציות קלאסיות. גובה הבניינים סביבה, שווה למחצית רוחבה ממזרח למערב. בניין המגורים שמעל גן העיר, הוא הסמן הצפוני. יש בה רהיטים - במה, פסל, מזרקה, ספסלים. ויש גבולות מורכבים וברורים. מה עוד נבקש?

כלים ארכיטקטונים ומילון תלת ממדי לעולם יפגרו, שנים, מאחורי רוח ההמונים. אותה יוזמה ספונטנית שמביאה פעם אחר פעם אנשים רבים למקום אחד. אותה רגישות אסתטית [גרפיטי, נרות, כרזות], לא מודעת לעצמה, שנמחקת ביד שמודעת לעצמה יתר על המידה. כאשר רוח ההמונים בוחרת מקום, אין לגעת בו. ולהפך.
הרנסנס האורבני שאליו שואף מטלון, הוא תהליך סחף קולוסאלי. קשר בינו ובין כיכר עירונית אחת ויהיה גודלה ככל שיהיה, הוא מקרי בהחלט.

למה בוער בעצמות כולם, לאחרונה, לגעת בכיכר? חסרים מקומות ריקים מתוכן ומלאים בבטון בעיר החוף?
אני קורא את ההצעה לכיכר אינטימית ומשתהה, 'הכיכר צריכה להיות נקודה מרכזית, סוג של מגנט שמושך אליו אנשים ולאחר מכן מאפשר להם להמשיך ולעזוב בדרך אחרת.' כך יוסי מטלון . 'גאומטריה שמובילה את המשתמשים ונותנת להם אפשרות לבחור בציר המשכי אחד ..' יש להבין כנקודת מוצע לחשיבה אדריכלית, ש'אנשים' הם לא משתמשים, הם לא מכורים לסם של המתכנן והם לא נמשכים למגנט מעוצב כזה או אחר. אנשי העיר הם קליינטים קשים. הם משרטטים ברגליהם את הרייטינג של המקום והרייטינג של המקום, הוא אשר קובע ואין בלתו. כיכר רבין היום נמצאת בראש טבלת הרייטינג. מאות ואלפי אנשים עושים דרכם יום יום בכיכר. ברגל במכוניות ובאוטובוסים. מאיכילוב, דרך שד' דוד המלך מערבה למרכז העיר. מצידו המזרחי של אבן גבירול לצידה המערבי של הכיכר. מאזור הקריה דרך אבן גבירול צפונה וכן הלאה. רחובות מרכזיים רבים מצטלבים סביב הכיכר. אבן גבירול פוגש את פרישמן שמלווה לים, לאחר מכן פוגש את שד' דוד המלך שמוליכות בשדרה יפה לאיכילוב. בלוך שמושך ימינה מן הנתיב המצפין ומוביל לארלוזרוב ומשם מזרחה. שד' בן גוריון בואך בן יהודה וגורדון שמוריד או מעלה מן הים ועד לכיכר. וגם שד' ח'ן שלוקחות ומביאות לגן יעקב ולהבימה . אני מביט בכיכר ורואה כיכר מרכזית. נקודת ציון, אשר חוברת לנקודות ציון אחרות בעיר ויחד איתן בונה צירים. אותם צירים מתפצלים, מביאים אותי כל פעם מחדש לעמוד בפני הבחירה מהיכן להגיע לכיכר ומאין ללכת ממנה.

מטלון מאפיין איך צריכה להראות הכיכר מבלי להבחין שהוא מתאר את הכיכר הקיימת זה מכבר. 'בינוי חדש המורכב ממבני ציבור בעלי שקיפות אידיאולוגית ואורינטציה אורבנית,…' בית העירייה - היום, כאשר האידיאולוגיה היא בטון, גם השקיפות היא בטון, במובהק. 'מרכז תרבות קטן ופופוליסטי…' מרכז ענב, בית הקולנוע [גת] קיימים כבר. הראשון קטן, השני פופוליסטי. 'בתי קפה עדינים…יהפכו את האתר למקום הניתן לתפיסה בפרספקטיבה אנושית.' עשרות בתי קפה מסביב לכיכר הקיימים היום מספקים בדיוק את הפרספקטיבה לאנשי העיר, סוכני הפרספקטיבות.

כולי פליאה כאשר מטלון כותב שהכיכר חסרת כל פעילות הקשורה לחיי שיגרה, וגם שדחייה וחוסר פעילות הם עיקרי מאפייניה. מתי בפעם האחרונה ביקרת בכיכר? כמה זמן ישבת בה? האם היית באחד הארועים האחרונים שהתקיימו בה? מתי, לאחרונה הסתכלת באמת, בכיכר עצמה, בארכיטקטורה שלה ולא בפוטנציאל. שבוע הספר, בכיכר. עצרת ימנית, בכיכר. עצרת שמאלנית, בכיכר. יום העצמאות, בכיכר. מכבי ת'א, בכיכר. אוהל מחאה, בכיכר. טיול עם הכלב, בשדרה ובכיכר. אז מה עוד נבקש?

מצד אחד כותב אדריכל על כך שהכיכר והמבנים סביבה צריכים להיות מקומות של דיאלוג, שם העם מביע את דעתו ושם נמצאת הדמוקרטיה בפעולה [כך מטלון] ומצד שני מציע הצעות יומרניות ודעתניות ל'שיפור' הכיכר. 'חובה לשנות את פרופורציות השטחים הניתנים לתנועת רכב לעומת שטח פתוח להלכי הרגל.' ראשית השטח הנתון להלכי רגל בכיכר רבין גדול פי כמה מהשטח הנתון לתנועת רכב. שנית, אמנם הלכי רגל הם הגנרטור המניע כל כיכר, אך תנועת רכבים היא שמניע כל עיר מערבית בחמישים השנים האחרונות. 'את הטבעת המוטורית יש להרחיק מהמרכז..' קובע מטלון, על פי תפיסה אישית. תפיסה אשר לא רק שאינה מנהלת כל דיאלוג עם המקום והאנשים, אלא שהיא מתעלמת מהקיים בשטח. אוטיסטית.

כיכר רבין לוקחת על עצמה היום, את תפקיד 'כיכר ההמונים' - עובדה. היא הכיכר היחידה בארץ שיודעת לארח מסה של אנשים בתוך עיר. היא עושה זאת בנדיבות, בכשרון רב ובהנאה. מי שלא היה בכיכר בשעה של התכנסות לא מכיר את עוצמתה. מן הצד השני, כאשר ההמון עסוק בענייניו והעיר מתנהלת ביחידים, הכיכר מעלימה את עצמה. היא מצניעה את נוכחותה ומתכנסת, מתוך הבנה, שלא ליחידים היא מחכה. בכך היא מאפשרת לזרמים האורבניים לזרום דרכה ללא התעכבות. בשתי הסיטואציות הכיכר מתפקדת מצוין.
כאשר מדובר בפרטים, בבודדים, הכיכר היא מעבר. כאשר מדובר במסה, בהמון אדם, כיכר רבין היא הבית.

הנוער שזכור לכולנו היטב מהזמן שלאחר הרצח, 'ילדי הנרות' נוהגים לכנות אותם, הם היו בכיכר. הם הבינו את הכיכר בהמוניהם, ללא היסוס . הם לא בחרו במקום כיוון ששם היה הרצח, הם בחרו במקום כי הם הרגישו בו נוח. הם הניחו את ראשיהם על הריצוף הקשה והקשיבו לחלל, כמו אינדיאני שמחכה לרכבת. הם קלטו את מה שחבורת ארכיטקטים לא מסוגלת לקלוט. הילדים האלה הרגישו נוח לבכות בכיכר. זה היה המקום היחיד בעיר שנתן להם את התנאים לבכות. הם לא בכו בבית, הם לא שוטטו ברחובות והם לא הלכו לשפת הים, הם באו לכיכר הספציפית הזאת ובכו. על תגעו בכיכר. אין בינינו איש שיודע לעשות מקום של בכי.

לתגובות:
כפיר וקס
Kfirim@hotmail.com
200944-055