להתבונן ושוב להתבונן - על חלל וכו': מבחר מרחבים מאת ז'ורז' פרק - מאת: עודד מנדה-לוי || מאמרי דעה

מתוך: רסלינג - במה רב-תחומית לתרבות, מס. 7, קיץ 2000, עמ' 53-51.

פרק מנסה להתמודד עם הקיבעון בתפיסות המקובלות של מרחב
הדירה. הוא מנסה להעלות על הדעת תחליפים מרתקים במוזרותם
לחלוקה המוכרת של חדר שינה, חדר ילדים, חדר מגורים וכדומה.
חלוקות המבוססות לא על סדרי היממה, אלא על סדרים שבועיים.
כאלה הם גם התרגילים המחשבתיים על דירה שיש בה בכוונת תחילה
חדר שהוא באופן מוחלט חסר שימוש - לא חלל רב-פונקציונאלי כי אם
א-פונקציונאלי, חלל המוביל למסקנה שהשפה אינה יכולה לתאר את
הלא-כלום, את הריקות

דמוקריטוס, מאבות תורת האטומים, זיהה את המרחב עם הריקנות המשתרעת עד אינסוף. אלפיים שנה
לאחר מכן אמר עליה בלז פסקל: 'שתיקתה הנצחית מפחידה אותי'.
בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים מתייצב ז'ורז' פרק [1936-1982] לצדו של פסקל בניסוח דומה להפליא
המשרטט את גבולות ספרו: 'החלל. לאו דווקא מרחבי האינסוף, שדממתם, בהתארכותה הרבה, מעוררת
לבסוף משהו הדומה לפחד.'. בחקירה מדוקדקת של המקום, נע פרק במסלול שיטתי מנקודת ההתחלה
של החלל - במילים שעל דף הנייר, אל מרחבים אחרים ההולכים ומתרחבים: המיטה, החדר, הדירה,
הבניין, הרחוב, השכונה, העיר, מחוץ לעיר, הארץ, העולם, החלל.
המרחבים על פי פרק התרבו, התפצלו וגם לבשו צורות שונות. יש מרחבים בכל הגדלים, מכל הסוגים
ולכל מטרה. החיים הם מעבר ממרחב אחד למשנהו, מעין רשת [network] - מושג שהציע מישל פוקו
בחיבורו 'על מרחבים אחרים' - המקשרת בין נקודות והצטלבויות בעידן של מרחב.
מהו מקומו של המרחב? פרק פותח בכתיבה על הדף כפעולה מרחבית. דבר זה, למעשה, אינו מקרי, הוא
ספוג היטב בלשון. אנו מדברים על 'מבנה של טקסט', 'בית בשיר', 'טור', 'עמוד', ואכן פרק ממזג את
הלשון הארכיטקטונית בפעולת הכתיבה: 'אני כותב: אני משרטט מילים על דף'; 'הטקסט מתהווה,
מתגשם, מתמקם, מתאבן.'; ומה ברור יותר מאשר: 'אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי'. קשה שלא
להיזכר, בהקשר זה, באמירתו החד-משמעית של ז'אק דרידה שנגע בזיקה שבין בניין לכתיבה, אותה הוא
ראה כסוג מיוחד של קונפיגורציה מרחבית: 'אין דבר מחוץ לטקסט. בנייה היא כתיבת טקסט'. כשם
שטקסט נבנה, כך בניינים נכתבים.
מובן שפרק מתכוון לשני רבדים שונים, באותם סימנים המשחירים את החלל הבתול של דף הנייר שלו
בגודל התקני של 623.7 סמ'ר. הוא מדבר על המרחב הגראפי של הטקסט, וכאן המרחב נתפס באופן מוכר
ומשעשע כחתירה של החזותיות הגראפית בארגון הסימנים לקשר של ייצוג ישיר.
קבוצת 'אוליפו' [Oulipo] שחיברה מתמטיקאים וסופרים צרפתים, ביניהם ז'ורז' פרק, וחשפה גישות
משעשעות ומשחקיות לכתיבה, משתקפת באופן ברור בהתבוננות המוצעת כאן. אבל פרק מדבר גם על
המרחב הפיסי של העולם המיוצג בטקסט המצטייר על ידו בהקסמה לשונית טיפוסית: '. אבל אין צורך
אפילו לעצום את העיניים כדי שחלל זה, העולה מן המילים, חלל זה שיש לו קיום אך ורק במילון, חלל זה
הקיים אך ורק על הנייר, יתמלא בחיים, יתאכלס, יתמלא.'.
ההתבוננות הישירה, במעין zoom-out , חושפת מרחבים נוספים. כדאי להתעכב על העיסוק בחדר. מה
פירוש לגור בחדר? שואל פרק, ממתי החדר או המקום נעשה שלנו? משתלינו על החלונות וילונות לפי
טעמנו ומירקנו את הרצפות? פרק עורך מעין 'טופואנליזה', בלשונו של גסטון באשלאר בספרו הקלאסי
הפואטיקה של המרחב, העוסק אף הוא בחקירה של שורת מרחבים: הבית, הקן, הפינה וכו'. באשלאר עוסק
במורכבות הפסיכולוגית של הזיכרונות מן המיטה, החדר או בית הילדות. האינטימיות המרחבית חקוקה
בנו, והיא צפה ועולה כהרגל הטבוע בנו אורגנית. כעבור עשרים שנה, מספר לנו באשלאר, לאחר אינספור
מדרגות אנונימיות עליהן טיפסנו, אנו נלכוד את הרפלקסים ולא נמעד במדרגה הראשונה והגבוהה מעט של
ילדותנו. פרק - המציין בסעיף העוסק במדרגות שאין מקדישים להן מחשבה מספקת - כמו מתרגם את
ההבחנות של באשלאר למרקם ההתבוננויות הטקסטואלי המאפיין אותו כל כך בספר זה:

אני שומר בלבי בצורה יוצאת דופן, ואפילו מפליאה למדי את זכר כל המקומות שישנתי
בהם . כל שעלי לעשות, בזמן שאני שוכב, זה פשוט לעצום את עיניי ולייחד מחשבה
מזערית למקום נתון, והנה, בו-ברגע כמעט, עולים בזיכרוני כל פרטי החדר . אני
מרגיש בתחושה הפיזית כמעט של שכיבה מחדש באותו החדר . הזיכרונות מתקשרים
לצורתה של המיטה ההיא, לצורתו של החדר ההוא, למרירותו הקבועה של התה ההוא,
החזק מדי והקר מדי . די בתחיית חלל החדר כדי להחיות, להחזיר, לעורר מחדש את
הזיכרונות החמקמקים ביותר, התפלים ביותר, וכן המהותיים ביותר.

פרק חושף את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט כאינטרטקסט להרהורים האלה על מרחב של זיכרון
וזיכרון של מרחב. כך אצל פרוסט:

זיכרונו, זיכרון צלעותיו, ברכיו, כתפיו, העלה בפניו בזה אחר זה אחדים מן החדרים
שפעם ישן בהם . ועוד לפני שהמחשבה שלי, המהססת על סיפי הזמנים והצורות, יכלה
לזהות את הבית תוך השוואת הנסיבות, הוא - גופי - היה נזכר בסוג המיטה שניצבה בכל
אחד ואחד מהם, במקומן של הדלתות, באופן בקיעת האור מבעד לחלונות, במציאותו של
מסדרון וכן בהרהורים שהרהרתי בהירדמי שם ואשר שבתי ומצאתי כשהתעוררתי.

פרק מנסה להתמודד עם הקיבעון בתפיסות המקובלות של מרחב הדירה. הוא מנסה להעלות על הדעת
תחליפים מרתקים במוזרותם לחלוקה המוכרת של חדר שינה, חדר ילדים, חדר מגורים וכדומה. חלוקות
המבוססות לא על סדרי היממה, אלא על סדרים שבועיים [חדר ליום ראשון, חדר ליום שני.] או חדרים
על פי חלוקה תמטית המביאים אותנו להסתכלות חדשה על המקום ולחצייה מנטלית של גבולות המוכר.
כאלה הם גם התרגילים המחשבתיים על דירה שיש בה בכוונת תחילה חדר שהוא באופן מוחלט חסר
שימוש - לא חלל רב-פונקציונאלי כי אם א-פונקציונאלי, חלל המוביל למסקנה שהשפה אינה יכולה לתאר
את הלא-כלום, את הריקות. גם דברים שפרק ממליץ לנו לעשותם מדי פעם באופן שיטתי - כמו לבקר אצל
השכנים ולראות מה יש על הקיר המשותף לנו ולהם, או לעלות לקומה החמישית בשעה שאנו גרים בקומה
השנייה - מפתיעים אותנו. בדרך זו מתרחשת הזרה של המרחב המוכר, איזו אי-התאמה פיסית ומנטאלית
שכמו מגרה את 'עצביי המרחב' שלנו לקראת התבוננויות חדשות ורעננות ביחס לסביבה ולחיים.
חקירת הרחוב מרתקת ומרגשת כאחד. גם כאן מוצעים לנו תרגילים בהתבוננות: לסקור מקום מסוים,
לרשום בפרטי פרטים כל מה שרואים, לתאר את מרכיבי הרחוב, לגלות קצב קבוע, לפענח פיסת עיר,
להתבונן באנשים ברחוב - מאיפה הם באים? לאן הם הולכים? מי הם? התצפיות האמפיריות הכפייתיות,
נוסח סופי קאל, נמשכות על פי פרק 'עד שהמקום ייעשה בלתי סביר, עד שנחוש, לרגע קצרצר, שאנחנו
נמצאים בעיר זרה, או טוב מזה, עד אשר לא נבין עוד מה קורה או מה אינו קורה, והמקום כולו ייעשה זר
ולא נדע עוד שאלה מכונים עיר, רחוב, בניינים, מדרכות.'.
ההתנסות המוצעת לנו מרשימה בתעוזתה; היא מוליכה אותנו להתקרבות טוטאלית אל המרחב עד לטווח
אפס, עד לסימביוזה מוחלטת עם הסביבה, המולידה התבוננות חדשה, נקייה מכל מה שידוע, לכאורה,
ומוכר לנו כל כך.
פרויקט המקומות של פרק הוא שיא בחקירת המרחב היומיומי הסובב אותנו: תיאור, רישום, צילום ואיסוף
פריטים מתוך שנים עשר מקומות במהלך שתים עשרה שנים, כשכל אחד מן המקומות [רחוב, כיכר, צומת]
יתואר פעמיים. הפרויקט הבלתי גמור הזה יהווה עדות להזדקנות של המקום, של הזיכרון ושל הכתיבה.
חשיפת ההשתנות המרחבית וחשיפת המקום לסדירות הזמן מזכירה לא מעט את פרויקט הצילום של אוגי
בסרט עישון של פול אוסטר [הקרוב בעניינים רבים לסופי קאל]. אוגי, כזכור, מציב במשך שנים את
מצלמתו מדי יום בנקודה קבועה ומתעד רגע חולף אחד. בתשובה לפול בנימין המתבונן בתוצאות המצולמות
ומציין כי הן כולן אותו הדבר, הוא עונה: 'הן כולן אותו הדבר, אבל כל אחת שונה מן השנייה.'. המקום
שאנו חוזרים אליו, כעבור שנים או כעבור יום, כבני המקום, כתיירים או מכל נקודת תצפית אחרת, הוא
אף פעם לא אותו המקום. הוא לא יכול להיות כזה.
חשוב להבהיר, ספר זה, שאינו ניתן כלל להגדרה ברורה או טריוויאלית, הוא מעין פנומנולוגיה של
המקום. פרק לא מגדיר ולא מציע תשובות. הוא שואל: מהי שכונה? ומודה שיש בה באמת משהו לא מוגדר
[היידגר ב'טבעה של הלשון' דווקא כן מנסה...]. בהקשר לעיר הוא מציע לא לנסות למצוא מהר מדי
הגדרה, זה גדול מדי, יש כל הסיכויים לטעות, צריך לשכוח מה שאומרים האורבניסטים והסוציולוגים.
אפשר לקבל את הדברים כפשוטם, אך זה כלל לא בטוח שצריך לזנוח לשם כך את הסוציולוגיה האורבנית
או מחקרים בעלי חשיבות אדירה של קווין לינץ' ואחרים.
מכל מקום, התבוננות, ושוב פעם התבוננות, היא דרכו של פרק. ספר זה הוא 'מקום' בפני עצמו, מקום
עלייה לרגל, אם תרצו. את הספר הזה צריך להחזיק קרוב אלינו זמן מה, לנוע אתו ממרחב למרחב, ולא
לשכוח מה שפרק אומר לנו: 'המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן ולא
משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה: לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע
כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או
כמה סימנים'.

* טקסט זה פורסם לראשונה בעיתון הארץ, מוסף תרבות וספרות, 15.1.1999, בעקבות התרגום של דן דאור ואוולין
עמר, שיצא בהוצאת בבל ב1998-. במקור יצא ב1974-.

עודד מנדה-לוי - מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

מתוך: רסלינג - במה רב-תחומית לתרבות, מס. 7, קיץ 2000, עמ' 53-51.
הוצאת רסלינג, תל אביב
עורכים: עידן צבעוני ויצחק בנימיני
ליצירת קשר:
עידן: 6956704-03
איציק: 5739877-03
[email protected]