תערוכה '2 דונם בלב'- חלופות לפרוייקט הבימה || ארועים

2 דונם בלב

תערוכה קבוצתית בגלריה גרוס, מציעה חלופות לפרויקט הבימה השנוי במחלוקת

על רקע סיטואציה דמיונית בה יום אחד תיאטרון הבימה נעלם

אוצרת: נעמי שלו

תיאטרון הבימה- ושיפוצו השנוי במחלוקת של מבנה התיאטרון, עומדים במרכזה של
תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה גרוס, בה משתתפים 15 אמנים ואדריכלים הבוחנים
בעבודותיהם היבטים מגוונים הנוגעים לתיאטרון כאייקון תרבותי, לזיקה בין המבנה
לשינויים הערכיים שחלו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים,ולשטח המתחם עליו עומד
התיאטרון – שני דונם בלב העיר.

התערוכה '2 דונם בלב' עוסקת בהנחה היפותטית לפיה, יום אחד יתעוררו תושבי
מדינת ישראל, ותושבי העיר תל אביב בפרט, ויגלו שתיאטרון הבימה- התיאטרון הלאומי-
נעלם, התפוגג, איננו עוד. תיאטרון הבימה עמד על שני דונם בלב ת'א - הקרקע היקרה
ביותר במדינה. התערוכה מציגה מבחר הצעות חלופיות המתייחסות למבנה, לתיאטרון,
להיסטוריה, ולתרבות, וחלופות המתייחסות לנדל'ן בלבד.

הבימה 2048 עבודה של זיו תדהר

פרויקט שיפוץ המבנה והמתחם נמשך מזה שלוש שנים, במהלכן התעוררה מחלוקת ציבורית ועלו
היבטים חוקיים, אדריכליים, אסתטיים, כלכליים, ולאחרונה אף היבט בטיחותי - בעקבות
דו'ח המתריע מפני התמוטטות אלמנטים ראשיים שיגרמו לקריסה של מרבית חלקי המבנה.
התגובות החריפות למבנה בקרב אנשי מקצוע מתחום האדריכלות והן בקרב אנשי תרבות
והציבור הרחב נעות בין 'מפלצת' ל'פארסה אדריכלית'.

התערוכה מבקשת לסמן זיקה בין מראהו ומאפייניו של המבנה לדפוסים ולתפיסות שחלחלו
לממסד התרבותי, זאת על רקע השינויים הערכיים שחלו בחברה הישראלית ומיוצגים בין היתר,
בתוצריה התרבותיים.

נקודת המוצא של נעמי שלו, אוצרת התערוכה, הינה ביקורת נוקבת כנגד שימוש לרעה בכספי
ציבור, וכלפי הממסד התרבותי באשר הוא, המשמר גישה שמרנית, הליכה 'על בטוח', ואינו
רואה מקום לחריגים ולמבט אחר. שלו יוצאת כנגד ההשקעה התקציבית העצומה במעטפת- במבנה,
לעומת הכרסום בחשיבותם של תכנים ואיכות.

העבודות בתערוכה בוחנות היבטים שונים של המבנה תוך התייחסות ביקורתית, אירונית,
לעתים משועשעת. חלק מהעבודות יוצרות הקשר בין המבנה החדש - האייקון התרבותי התל
אביבי - לפניה של התרבות והחברה הישראלית העכשווית, אחרות מתייחסות להיבטים
אקולוגיים- סביבתיים ולתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע למבנים ולפרויקטים. כמה
מהאמנים בתערוכה מנסחים אמירה ביקורתית באשר ליחסי פריפריה – מרכז בהתייחסם למעמדה
השולט של ת'א כבירת התרבות של ישראל, אמנים אחרים מציגים תחזיות אפוקליפטיות
שסממניהן מוצאים את ביטוים באחד מסמליה המובהקים של התרבות הישראלית – תיאטרון
הבימה, או בשטח המתחם עליו הוא עומד.

בתערוכה יוצגו עבודות במגוון מדיומים: צילום, וידיאו, מיצב, פיסול וציור.



זיו תדהר, הבימה 2048, צילום מעובד במחשב

האמן והאדריכל זיו תדהר, מציג תחזית אפוקליפטית בצילום מעובד בו נראה דימוי של
תיאטרון הבימה שהופך למסגד. השנה היא 2048 , והשיפוצים בבניין הבימה לא הסתיימו.
בינתיים הימין בישראל התחזק וממשלות ישראל מסרבות להיפרד מהשטחים. בלחץ הקהילה
הבינלאומית, ישראל נאלצת להעניק זכויות אזרח לערביי השטחים ואלה, יחד עם ערביי
ישראל הופכים לרוב מוחץ של אזרחי המדינה. בבחירות המוניציפליות שמתקיימות באותה שנה
בתל אביב, זוכה 'התנועה האיסלמית למען תל אביב', וזו מזדרזת לקיים את הבטחתה
לבוחריה -- להקים מסגד מפואר במקום הבימה. האדריכל שנשכר למשימה מחליט שלא להרוס את
המבנה הישן , אלא לשמר אותו ולהעניק לו פרשנות חדשה. כל אלה , כמובן , מאריכים עוד
את משך השיפוצים שהחלו ב - 2007 וסיומם שוב לא ניראה באופק.

דניאלה מלר, 'התל אביביים עומדים בתור', צילומים ערוכים בפוטושופ

במגרש שהתפנה בלב העיר ת'א, בונה האמנית דניאלה מלר, תושבת היישוב מיתר בנגב, 'מיני
נגב' שיאפשר לתושבי ת'א לקפוץ לנגב ללא מאמץ, ומבלי לנסוע 'רחוק'. מלר מאפשרת
לתושבי המרכז לבקר את אתרי הנגב המרתקים, לנוע במרחבים הפתוחים האינסופיים, ללא
פקקי תנועה ובעיקר להשתכר מהאוויר הנקי. בעבודתה היא מציעה אתרים היסטוריים, אתרי
תרבות, שוק הומה וססגוני, שדות מזהיבים, רכיבות שטל וטיולי גמלים, בעלי חיים
מדבריים, שדות פורחים ודימויים מהעיר הלבנה סביב.

גל ברזילי 'מתקן כליאה למספרי בדיחות עדתיות'

גל ברזילי מציג הצעה חלופית המתייחסת לשטח המתחם עליו עומד התיאטרון, על רקע הצעת
החוק של ח'כ מיכאל בן ארי [האיחוד הלאומי] שתאסור לספר בדיחות עדתיות ושהעונש עליהן
יהיה חמש שנים בכלא. ברזילי מציג את המסמך 'מתקן כליאה למספרי בדיחות עדתיות' -
מסמך שמקורו במסמך היודנראט בגטו ורשה. המסמך עסק בפקודת הגירוש למזרח כפי שנמסר
ליודנראט על ידי מיופה הכוח הגרמני. ברזילי מסב את המילה - יהודים - ל – 'מספרי
בדיחות עדתיות' וכותב: החל מתאריך ה - 22 ביולי 2010 , ייחסם מתחם הבימה לכניסה
ויציאה של אזרחים. המתחם שגודלו 2 דונם , יוקף חומת בטון בגובה 4 מטרים ויוצבו
לאורכה שני שערי כניסה ויציאה , שער מזרחי , הפונה לרחוב הוברמן , ושער מערבי הפונה
לרחוב תרס'ט . בשני השערים יוצבו שומרים הכפופים למיופה הכוח מטעם ממשלת ישראל
לענייני ההעברה . במידת הצורך, יפונו תושבי העיר המתגוררים בבתים הסמוכים למתחם .
אלה שדירותיהם צופות אל המתחם, מעל חומת הבטון, ייאלצו לפנות אל משרדי השיכון
והרווחה למציאת דיור חלופי.

ורדה כרמלי – 'הר זבל אחד ושלושה עיגולים', 2010 , צילום

ורדה כרמלי מעתיקה את הר הזבל של הוד השרון למתחם הבימה. כרמלי, בתור אמנית חזותית,
עושה מחווה לאמן חזותי אחר - מנשה קדישמן -- ונותנת כבוד לפסל שכבר הפך לאייקון,
לציון דרך בהיסטוריה התרבותית של מדינת ישראל בכלל והעיר ת'א בפרט והיא משאירה את
פסל שלושת העיגולים – אייקון המזוהה עם מתחם הבימה על כנו.

הר זבל אחד ושלושה עיגולים, ורדה כרמלי

תגית כלימור ואורי הלל, העיר הנראית והסמויה, 2010, וידיאו

האדריכלים תגית כלימור ואורי הלל מציגים אלטרנטיבה בעלת חזון למבנה הבימה הנוכחי,
אשר בבסיסה עומדת אג'נדה ירוקה המבטיחה מצע לקיום משולב של אדם וטבע. נקודת המוצא
של כלימור והלל היא שהטבע פועל על איזון, על מערכות משלימות ועל שיתוף סימביוטי.
האדם מפר איזון זה בניצול יתר של משאבים מתכלים. הקרקע היא משאב יקר ומוגבל, קרקע
לבניה היא קרקע מופרת ועל כן מן ההכרח לשקול את ריבודה המיטבי, את היחסים בין
המערכת הבנויה והפתוחה, את היחס בין הנראה והסמוי ואת האפשרות להשיב את השטחים
הירוקים שהופרו כנדבך נוסף כאילו היו שם מאז ומעולם. החזון המוצע מבקש להסב את
המקום, ממקום המעיק על סביבתו למקום המחבר את הפעילות העירונית ומעצים את הפוטנציאל
הירוק בעיר.

העיר הנראית והסמויה, וידיאו של תגית כלימור ואורי הלל

דפנה טלמון, 'קיבוץ בלב העיר', צילום

דפנה טלמון מקימה קיבוץ בשטח שני הדונם בלב העיר תל אביב- העיר המרכזית , התרבותית,
הסואנת , רועשת , מנוכרת , אינדיבידואליסטית , קפיטליסטית , נדלניסטית , רווית
המגדלים, עיר ללא הפסקה. טלמון מקימה בשטח המתחם את 'קיבוץ לב העיר', בית קטן וחצר,
משק עזר המשמש את באיו , שיתוף ותחלופה אחת לשבועיים-חודש. לב העיר כריאה ירוקה לצד
עבודה חקלאית, תרומה לחצר השיתופית - הגשמת חזון בלב טלמון מוסיפה לעבודה מסמך ובו
היא מזמינה את הצופים להירשם למחזורי עבודה חקלאית בקיבוץ בלב העיר.

ורד לוי , 'קרקס', ציור

ורד לוי מציגה בתערוכה ארבעה ציורים המוצבים זה ליד זה ומייצרים ביחד אווירת קרקס/תיאטרון.

לוי מאמינה בצורך של אנשים לברוח מהמציאות השגרתית והמודרנית אל מחוזות העבר, העתיד,
הלא נודע, הדמיוני, המרגש. עולם בו כל האמנויות מתאגדות יחד לחוויה חושית ומסקרנת,
למקום חסר גבולות, מורד, ביזארי והזוי.

ישראל דרור חמד ונעמי שלו, 'החדר' צילום

ישראל דרור חמד, מתגורר בבית הוריו בנתניה בבית משותף בן חמש קומות, בשכונה צפופה,
רוויה ונטולת מראה ירוק, מציג בתערוכה תצלום של חדרו - חדר שגודלו 2.80X3 מטרים
הכוללים מיטה, ארון בגדים, שולחן וכן ציור. דרור מעוניין להעתיק את המרחב המצומצם
והאינטימי שלו לשני הדונם בלב העיר ת'א, לקרקע יקרת הערך והמבוקשת. הוא תוהה האם
לכשיעביר את חדרו ללב העיר ת'א, למרכז התרבות, יחול שיפור ממשי בסגנון הציור שלו?
בהשקפות האמנותיות שלו? בהשקפת עולמו? האם יהיה אדם טוב יותר, נבון יותר, מתוחכם
יותר? התפיסה החברתית המוצגת בעבודה נוגעת ביחסים שבין פריפריה למרכז ובין אידיאלים
של יופי המוצגים בתרבות הפופולארית לבין עולם המציאות.

מיה וכטל, 'עד שהמשיח יגיע', ציור

מיה וכטל מציגה בתערוכה דימוי של חמור לבן ונחמד למראה, החמור שנסע לפניה בטנדר
בדרכה לת'א, חמור בעל כישרון טבעי לייצב את עצמו בסיבובים, החמור שמגיע לו שני דונם
בלב העיר וטיפול יומיומי הכולל חבילות קש משובחות וקהל אוהד ואוהב עד ליום שהמשיח
יגיע.

גד אפוטקר, 'למי יש יותר גדול', מיצב צילום ופיסול

גד אפוטקר מציב בתערוכה תצלום קולאז' המורכב מציור של הרקולס ושני פסלי מיניאטורות
שלו ותצלום בניין הבימה הישן משנת 1950. הרקולס, על פי ויקיפדיה , מתואר כאדם החזק
ביותר בעולם , אולם יחד עם זאת כאדם פזיז, שלא חושב קדימה, ולעיתים לא מצליח לשלוט
בזעמו ובכוחו האדירים. אפוטקר מציג אותו כמחווה להשתלטות עיריית תל אביב החונקת את
מרחב המחייה, הראייה והאסתטיקה של תושביה , עירייה כל יכולה . שני פסלי המיניאטורות
של אפוטקר , שאף הם, מפגינים כוחניות , גבריות ויוהרה, יוצבו לצד העבודה.

איה חוברס, 'קריעה' 2010, צילום

האמנית והאדריכלית איה חוברס, מציגה עבודה המורכבת משני תצלומים המונחים זה על גבי
זה. התצלום העליון הוא צילום המבנה הארכיטקטוני הנוכחי, המגלומני של תיאטרון הבימה,
תצלום שעבר קריעה ומתחתיו מתגלה צילום המבנה הארכיטקטוני הראשון של הבימה, צנוע
ועניו - סמל לתקופה אחרת.

חוברס יוצאת כנגד המבנה החדש ומה שהוא מסמל- כוחנות ומגלומניה ומתבוננת בנוסטלגיה
במבנה הישן- שסימל ערכים ותרבות אחרת בישראל.

קריעה, איה חוברס

אנדרי און, 'במעלה שדרות בן- ציון', 2010, מיצב

אנדרי און מציג בתערוכה שלוש עבודות זכוכית תכולות עם הטבעות , של חיות ים בתוכן.
און מציע להפוך את רחוב בוגרשוב לנהר שנקודת המוצא שלו הוא הים התיכון, ממשיך במעלה
שד' בן גוריון בואכה מתחם הבימה ובנקודה זו יהפוך לימת לב העיר.

גיל אברבנאל, 'דושה זה נשמה בפולנית', צילום

גיל אברבנאל מציג דימוי של נערה עממית המבוסס על תהייה פרטים שלו לגבי מבנה
התיאטרון:

אם בוקר בהיר אחד ייעלם לו תיאטרון הבימה על פיגומיו ונצנציו , הנסיעה בקו 5 לא
תהיה אותו דבר בלי הרגשת האליטיזם המבעבעת שעולה בי כל פעם שאני רואה את המפלצת
העממית שהיא הבימה תחסר לי הרגשת העליונות , כשאני מסתכל סביבי על שאר הנוסעים
ובטוח , בלי ביסוס , רק לכאורה , שאני הנוסע היחידי מביניהם שרואה כמה המבנה הזה
מזעזע , ובמיוחד קיר הנצנצים המחריד.

רון ישועה, 'ארון הספרים' צילום מעובד

רון ישועה , מחזאי, במאי , ואמן, מציב במתחם הבימה לשעבר את ארון הספרים שלו עם
מבחר מהספרות העולמית והעברית: הומופאבר - מאכס פריש , עליסה בארץ הפלאות - לואיס
קרול , פואטיקה - אריסטו , הקומדיה השקספירית - רות נבו , ייסורי איוב ומחזות
אחרונים –של חנוך לוין , תיאטרון האבסורד - מרטין אסלין , מיתולוגיות - ע . מילטון
, סוגרים את הים - יהודית קציר , פונדק הרוחות - נתן אלתרמן , הדרמה המודרנית -
מבחר מאמרים . דימוי ארון הספרים של ישועה משיק לפסל שלושת העיגולים של קדישמן.


משתתפים:

אנדרי און, גיל אברבנאל, גל ברזילי, גד אפוטקר, מיה וכטל, איה חוברס, ישראל דרור
חמד,  דפנה טלמון, רון ישועה, תגית כלימור ואורי הלל, ורדה כרמלי, ורד לוי,
דניאלה מלר, זיו תדהר.





פתיחה: שבת 17 ביולי, בשעה 20:00

נעילה: 16/8

גלריה גרוס, בוגרשוב 86, ת'א

שעות פתיחה: ב', ג', ד', ה', ו' בין השעות 11:00- 14:00