ראיון עם אדריכל אורי הלוי, אורבך הלוי אדריכלים || ראיונות

''... בשנה השלישית ללימודי בטכניון, שנת 1993, קניתי סובארו פשע יד 3 והייתי צריך לבטח אותה. סוכן הביטוח שלי אמר שהרכב כה עלוב ופתטי, שהוא ידאג לי לביטוח מקיף אם אני אעשה לו את עיצוב הפנים לסוכנות שלו – משרד של 50 מ''ר. כשסיימתי את העבודה הוא ביקש חשבונית – וכבר למחרת פתחתי תיק במס הכנסה, עוסק מורשה במע'מ ותיק בביטוח לאומי ומאז אני עצמאי. ואגב, עד היום הוא עדיין סוכן הביטוח של אורבך הלוי אדריכלים...'

ראיון עם אדריכל אורי הלוי, ממשרד אורבך הלוי אדריכלים. אורי מספר על גילוי המשיכה לאדריכלות, שיתוף הפעולה המוצלח בין אדריכלים למהנדסים, הפרויקטים המרגשים וההשתתפות בתחרות האלטרנטיבית לתכנון מעונות הרפואה בטכניון שהביאה לזכיה המפתיעה במקום הראשון והשני:


אדריכל אורי הלוי. צילום: עוזי פורת

מה משך אותך לתחום האדריכלות?
את המשיכה לאדריכלות גיליתי בשלב מאוחר מאוד בחיי - רק בגיל 22! זה אולי נשמע מצחיק להגיד שזה שלב מאוחר, אבל למדו איתי בפקולטה אנשים שידעו מגיל 4 שהם רוצים להיות אדריכלים.

אחרי הצבא עבדתי כמאבטח בוושינגטון וגיליתי שאני כל הזמן מסתכל על בניינים. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, אז התייעצתי עם חבר, שאמר לי שהכל בסדר ואני פשוט צריך ללמוד אדריכלות.

זה היה לי מול העיניים תרתי משמע. זה כל כך בער בעצמותיי שחודש אחרי הארוע הזה כבר נרשמתי לקורסי מבוא באדריכלות באוניברסיטת מרילנד, וכשהסתיימה העבודה חזרתי לארץ מיד לטכניון.

איזה אדריכל אתה מעריך במיוחד?
באותה תקופה של גילוי המשיכה שלי לאדריכלות, מי שהשפיע עלי בצורה מוחלטת והוקסמתי ממנו מאוד הוא פרנק לויד רייט. הרגשתי שחוויתי הארה גדולה – כמו אנשים שמגלים את אלוהים – אני ראיתי לנגד את עיניי את פרנק לויד רייט.


בית ההוצאה כנרת-זמורה-דביר. צילום: עוזי פורת

איך ומתי החלטת לצאת לדרך עצמאית?
בשנה השלישית ללימודי בטכניון, שנת 1993, קניתי סובארו פשע יד 3 והייתי צריך לבטח אותה. סוכן הביטוח שלי אמר שהרכב כה עלוב ופתטי, שהוא ידאג לי לביטוח מקיף אם אני אעשה לו את עיצוב הפנים לסוכנות שלו – משרד של 50 מ''ר. כשסיימתי את העבודה הוא ביקש חשבונית – וכבר למחרת פתחתי תיק במס הכנסה, עוסק מורשה במע'מ ותיק בביטוח לאומי ומאז אני עצמאי. ואגב, עד היום הוא עדיין סוכן הביטוח של אורבך הלוי אדריכלים.

היית ממליץ על מהלך כזה לאחרים?
ממש לא. עד היום אני משלם קנסות על חורים שחורים במסלול שלי. אבל זה חייב אותי לקפוץ למים הקפואים ולהתחיל לעבוד... מסלול שפוי יותר הוא לצבור מספר שנים של ניסיון במשרדים ורק לאחר מכן לצאת לעצמאות.

ומתי הקמת את משרד אורבך הלוי?
בשנת 2000 פנתה אלי ידידתי דפנה, שהיא מהנדסת במקצועה, והחלטנו להקים שותפות. הכרנו כמה שנים לפני כן, אבל אני עבדתי בחיפה, במשרד עצמאי שנקרא ינשוף [כי אני אוהב לעבוד בלילה] והיא עבדה במרכז. אז עברתי למרכז. הקונספט של לפתוח משרד עם מהנדס נראה לי מאוד טוב – מהנדסים הם אנשים הרבה יותר הגיונים וברורים, ועם אגו סביר לעומת אדריכלים, וזה נראה לי כמו שילוב מושלם. לפני כשנתיים הצטרף אלינו שותף שלישי – אורי רותם שאותו אני מכיר עוד מהצבא. כיום מונה המשרד 35 עובדים.


דלתא קיסריה. צילום: עוזי פורת

איפה הקמתם את המשרד ולמה?
בהתחלה הקמנו את המשרד בנמל תל אביב. עם השנים המקום הפך לאזור מתויר מאוד ואז בשנת 2010 קיבלנו הזדמנות לעבור לאירפורט סיטי, ולהקים משרד בקומת הקרקע של בניין אותו אנחנו תכננו. אני חושב שמעברי משרד / מקום הם כמו פייס ליפט. הם הכי מחוללי שינוי וצמיחה.

מהו סוג הפרויקטים בהם עוסק המשרד ומה הערך המוסף שלכם?
אנחנו מתלהבים מפרויקטים שיכולים לכאורה להיראות חסרי סקס אפיל לאדריכלים אחרים. העקרון לפיו הקמנו את המשרד הוא שאנחנו עושים הכל. עושים בינוי ערים, תוכניות מתאר, עיצוב משרדים והרבה אדריכלות. לא נרתעים מתעשייה, לוגיסטיקה ומתקני תשתית, שבחלקם המילה עיצוב היא לא במרכז השיח, אלא התכנון הפונקציונלי ודווקא זה מפרה את מחלקות העיצוב והאחד מעצב את השני. אנחנו נורא נהנים מזה, יש יופי בפתרונות תכנוניים, לא רק בבחירת צבע ונפילה של צללים... וזו גם הסיבה לכך שיש לנו מחלקה גדולה של מחקר במשרד.


דלתא קיסריה. צילום: עוזי פורת

פרויקט שגאים בו במיוחד
אולי זו אמירה ניו אייג'ית – אבל זה תמיד הפרויקט שאנחנו עובדים עליו כרגע. אנחנו תמיד מסתכלים קדימה. את כולם אני אוהב, אבל הכי ריגש אותי פרויקט של תכנון בית ספר יסודי בת'א – הלקוחות שלי היו בעצם ילדים בכיתה א'. זה בי'ס ירוק, שזכינו עליו בפרס עיצוב.

בתהליך לא פשוט הבנו שהעיריה לא מעוניינת לקדם מבנים ניסיוניים, ורוצה לבנות בנין לפי שבלונה מוכרת כדי לעמוד בתקציב. בתי ספר הם דלי תקציב ברמה קיצונית ולא רוצים שם מחקרים בחדשנות. אז במסגרת האילוצים האלה היה צריך לייצר משהו כייפי והפתרון שלי לזה היה – אור טבעי!
זה משהו שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, אבל אני הכנסתי את האור לכל החללים – כל כיתה וכל מסדרון הם שטופי אור, זה מבנה שאין בו בכלל צורך בתאורה מלאכותית בשעות היום. פרויקט נעים. לא יותר ולא פחות, והילדים נורא אוהבים אותו.


בית ספר כוכב הצפון. צילום: עוזי פורת

פרויקט מעניין שעובדים עליו כרגע
אנחנו עובדים על מגדל משרדים ברחוב וולנברג ברמת החייל, שעיצבנו אותו כאוסף של צמידים. הבנין נראה כתכשיט. זו צורה שקמה ומתקוממת נגד האנונימיות של בנייני המשרדים. ניסינו לייצר מגדל עם אישיות - ואז אתה יכול לאהוב אותו או לא לאהוב אותו. אני חושב שערים צריכות לקחת סיכונים מחושבים כדי להיות לא צפויות, אלא יחודיות, סקסיות. כך הגענו לעיצוב הזה, שהוא הכי מרגש אותי כרגע.


בית משרדים בראול ולנברג, רמת החיל

מה משפיע על היצירה, מהם מקורות ההשראה?
בראש ובראשונה ניסיון. אני בן 51, כמעט 25 שנים בעסק. מה שמשפיע על היצירה הם דברים שעשיתי, שקולגות עשו, דברים שראיתי. מסעות אליהם יצאתי. צריך לחוש בנין, להבין מרחב, לקבל תחושה של מקום. להבין למה מקום מסוים הוא מוצלח ולדעת לתרגם את זה לפרופורציות, יחסים ונפחים. גם לי יש עוד הרבה מה ללמוד ועוד לא פיצחתי את זה לגמרי.

פרויקט החלומות / חלומות לעתיד
אין חיה כזאת. לפני 10 שנים הייתי אומר מוזיאון. היום אנחנו מתכננים אחד כזה ברמת גן. בתכנון מוזיאון קיימת הנחת עבודה שהעיצוב הוא שמנחה ושהאדריכל מקבל חופש, וזה איקוני ותורם הרבה לאגו. אבל במהלך השנים אני מתחבר יותר לפרויקטים שאנשים גרים בהם, עובדים בהם ומתהלכים בהם. פרויקטים שהם יותר Low Key – כמו בית ספר למשל – שזה הרבה יותר מאתגר לגרום לו שלא להיות מנוכר וסתמי ולשמח ילדה בכיתה א'.


My Heritage. צילום: עוזי פורת

על השתתפות בתחרויות אדריכלויות והזכיה בתחרות האלטרנטיבית לתכנון מעונות הטכניון
יש לנו במשרד צוות תחרויות שאני אחראי עליו. זה דורש מהעובדים התמחות מיוחדת: 1. יכולת טכנית גבוהה במידול, רינדור ומצגות. 2. אוסף דיזיינרים חזקים שמבינים את ה- DNA של המשרד ואיך למתוח את הגבולות שלו. 3. אנשים שיכולים לעבור בין כמה פרויקטים שונים ולא להתמוטט. זו לא עבודה לטווח ארוך, אלא בחודש אחד קרוב ל- 10 פרויקטים, שבחלקם אתה לא מקבל את הפרויקט ולא יכול לפתח אליו רגשות.

כשישבנו בצוות והתלבטנו האם להשתתף בתחרות לתכנון מעונות הטכניון, אמרתי שמניסיוני אני לא בטוח שאת הבנין הזה יבנו. את מרבית התחרויות בישראל לא מממשים. לבסוף החלטנו כן ללכת על התחרות, אבל עם האמת שלנו – לייצר בנין שמדבר על האיכות הקהילתית שהוא מייצר עבור דייריו, שהם סטודנטים לרפואה: הם בני אותו גיל, עוסקים באותו תחום ונשארים שם לטווח ארוך [מסלול לימודים ארוך] כל אלה הם הזדמנויות לייצר בנין שיהיה כר פורה לבניית קהילה.

היה ברור לנו שהתרגום של ההצהרה היומרנית הזו הוא לייצר בנין עם נוכחות חזקה של שטחים ציבוריים בחיי המשתמשים, הרבה מעבר למה שהפרוגרמה הכתיבה. לא רצינו בנין סגור של מסדרונות. הדבר המעניין שקרה הוא שפיתחנו שתי חלופות כה שונות זו מזו, שקיבלתי החלטה לא כלכלית בעליל, להגיש את שתיהן [התחרות אנונימית ולכן לא היתה בעיה]. החלופה הראשונה היא קהילה ורטיקלית – בנין בלי מסדרונות סגורים, שבו כל שתי קומות חולקות מרפסת גדולה. החלופה השניה היא אופקית– כל שתי קומות מוקפות משטחי בטון שעליהם מתקיימת הקהילה.

שתי הסכימות שונות מאוד זו מזו ועבדנו עליהן בסמוך לסיום התחרות, ואז עמותת האדריכלים פרשה משם ופתחה את התחרות האלטרנטיבית. הגשנו את אותן הצעות לפה ולשם. בתחרות הרשמית לא קיבלנו שום התייחסות ואילו בשניה זכינו להפתעתנו במקום הראשון והשני.

זה היה מעניין לראות שכאשר השופטים חופשיים מקיבוע בפרדיגמות של בנין שיהיה קל לשיווק [תחרות רעיונית כך שאף אחד לא צריך לקבל אחריות על בניה וניתן לבחור בחדשנות] – הם התבייתו על שתי ההצעות שלנו, של מבנים שונים צורנית.


זכיה במקום הראשון והשני בתחרות האלטרנטיבית לתכנון מעונות הרפואה בטכניון

טיפ לסטודנט מתחיל באדריכלות
יש לי עצה אחת פרקטית ואחת פילוסופית. העצה הפילוסופית - אם אתה לא ממש אוהב את המקצוע בכל נפשך, עזוב את זה. המשכורות נמוכות, הקטר שמניע את העשיה בישראל סובב סביב המשק היזמי, והוא לא דוחף לעשיה פורצת דרך. צריך להרגיש שאין ברירה אלא לעבוד בזה כדי לשרוד, כי המאבקים מתסכלים מאוד.

העצה הפרקטית - הדרך שלי להפגש עם הסטודנט היא דרך תיק העבודות שלו. בין אם מדובר בקובץ PDF או באתר – תבנה אותו כאילו החיים שלך תלויים בזה. תמצא דרך להעביר דרכו את הנפש שלך ולהעיד על תפיסת עולמך. זו הדרך היחידה לעבור סינון ולהגיע לראיון. כמובן שלפעמים יש סטודנטים בינוניים עם תיק עבודות מרהיב – ואני אולי אתאכזב מהם בראיון, אבל הם יוזמנו לראיון.