תמונת משרד - סטודיו Sfog || ראיונות

'...אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו וישתמשו ביצירות שלנו, והשימוש עצמו יאפשר להם לפתוח את המחשבה ולתת חוויה סובייקטיבית יותר, שמאפשרת המשך פרשנות. עיצוב במהותו הוא מאוד סוגר ומתכנס לקראת אמירה סגורה וברורה. העיצובים שלנו לעומת זאת מנסים לפתוח, להאיר באור חדש, לספר סיפור ישן במילים חדשות...'


גידי גילעם ויותם שפרוני

בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בליבו של מתחם האמנים, מסתתר לו סטודיו ספוג. השותפים גידי גילעם ויותם שפרוני מעצבים ומייצרים בסטודיו פריטי ריהוט ותאורה ממוחזרים, מחומרים שהם מוצאים בעיקר ברחוב או בחפצים שאנשים זורקים.ראיון עם סטודיו sfog

השכלה:  גידי הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, ויותם בוגר המחלקה לעיצוב פנים, המכון הטכנולוגי חולון.

על הסטודיו: הסטודיו, שנמצא במיקום הנוכחי שלו בתחנה המרכזית החדשה כשנה וחצי, מתמחה בבניית גופי תאורה, רהיטים בהתאמה אישית, תכנון פנים ופרטים לשימוש מסחרי ולחללי מגורים ופיתוח קונספטואלי.

איך התחיל שיתוף הפעולה ביניכם?
כשעבדנו במתחם עמיעד 12 ביפו [במסגרת מיני רזידנסי בעמותת פעילה ז'ל], צורת העבודה הייתה בחלל משותף, ויצא שהתייעצנו אחד עם השני בעבודה וראינו שהתחומים שלנו משיקים. 

איך אתם מגדירים את מה שאתם עושים?
אפשר להגדיר את זה כ- Re-design ועוד הרבה מילים שאופנתיות היום. אנחנו אוהבים לאסוף ג'אנק, שאנחנו רואים בו אוצר וחומר גלם, ולהשתמש בו כדי ליצור משהו חדש. להמציא מחדש את השימוש בחומר, כך שלא יהיה בדיוק לאותה מטרה, אבל כן ייתן את הערך המוסף של ההיסטוריה והסיפורים שבאים עם הפריט.


מבט לפנים הסטודיו במתחם האמנים. מימין גידי גילעם, משמאל יותם שפרוני

יש משהו מעניין בלראות ערמות זבל ומתוכן לראות את החומרים כמו יהלום שמבצבץ. האפשרויות שטמונות באובייקט קצת שבור, יוצרות אתגר לא סטנדרטי.

אנחנו חושבים הרבה על תהליכי יצור ואיך אפשר לתקשר בין הליך יצור תעשייתי לייחודי. האתגר הוא לתעש את האלתור. הכוח והייחוד שלנו הוא בכך שאנחנו עובדים הרבה על תבנית תעשייתית, אבל בכל פעם אלמנט אחד הוא אקראי ומשתנה. ההנאה שלנו היא באתגר האינטלקטואלי הזה – לא להשאיר דברים בצורה הפשוטה שלהם, אלא להבין משמעויות של סדרה שמשתנה.

איך בעצם הגעתם לתחום הזה של מחזור?
זו נטייה טבעית שלנו ועניין שיש לנו בזה, וגם העובדה שזה פשוט נמצא בכמויות אדירות ונראה אבסורדי לא לעשות עם זה משהו. אני מבין את הקטע של עיצוב Rapid Prototyping, אבל בסופו של דבר, כל מה שצריך נמצא, והחיפוש וההתאמה יוצרים הרבה דברים יפים ומעניינים לעומת מה שמייצרים מלכתחילה למטרה המדויקת.


גוף תאורה המורכב מעץ מלא מסמרים עקומים

מאיפה מגיעים חומרי הגלם?
אנחנו אוספים דברים שאנחנו רואים ברחובות, בעליות גג, מחברים. למשל אנשים שההורים שלהם מפנים את הבית, מתקשרים ושואלים אותנו אם לאסוף בשבילנו את הרהיטים שנזרקים.

מהי חלוקת העבודה ביניכם?
גידי: אנחנו מנסים לעשות הכול שווה בשווה, כי בכל דבר יש חלק מהנה ויש עבודה שחורה. חלק מהעבודה שלנו היא גם לשבת על פייסבוק ואימיילים ולרדוף אחרי לקוחות וחנויות. זה קשה, אבל זו התנסות חשובה, וכל אחד מאיתנו כמובן משתמש ביתרונות והחסרונות שלו. יותם: לי קשה להתחיל את הבוקר בדפיקות פטיש, אז בדרך כלל אנחנו מגיעים למשרד, ועובדים על המחשב, הכי עבודה משרדית, ורק אחרי כמה שעות מתחילים את העבודה עם כלי העבודה.

תוכנית התמחות:
יש לנו 2 סטודנטים מצרפת שעושים אצלנו התמחות. הם חיפשו סטודיו שמתעסק במחזור ורדי מייד באינטרנט ומצאו אותנו. ניתן לראות את ההבדלים התרבותיים בין צרפת לישראל במובן הזה, זו גישה של מדינה ביחס לעתיד שלה שמאוד מרשימה אותנו, משקיעים כסף כדי לאפשר לסטודנטים ללמוד דברים כאלה כך שיוכלו לחזור וליישם אותם בארצם, תוכנית מאוד מוכוונת מטרה.


רגליים של כסאות בעיצוב מיושן, שימשו ליצירת רהיט עכשווי, עם הערך המוסף של ההיסטוריה והסיפורים שבאים עם הפריט.

האם סוג העבודה הזה היה הדבר עליו חלמתם בתקופת הלימודים?
יותם: בהחלט, אני רציתי להיות מול לקוח עם כמה שפחות מתווכים, ולתת את החזון שלי ישירות מולם, בלי משרד שמחייב להשטחה של הרבה דברים. גידי: החוויה שלי במשרדי עיצוב הייתה של חוסר אפשרות להתנסות בחומרים - במשרד כשהלקוח זה 'קפה קפה' למשל, וצריכים להכין תפריטים מכמה סוגים ושפות, ויש דד ליין - אין זמן לעשות ניסיונות. גם מעצבי פנים בדרך כלל מבלים שנתיים במשרד בשרטוט באוטוקאד של תוכנית שמישהו אחר הגה. תמיד יש מתווכים במקום תקשורת ישירה מול הלקוח.

חזון לעתיד:
יש לנו ידע ייחודי שלמדנו ופיתחנו במהלך העבודה בעצמנו. ידע שונה ואסתטיקה שונה שאנחנו שמחים לחלוק, ללמד ולשתף פעולה, ותמיד שמחים להצעות חדשות.

מבחינת פרויקטים אנחנו רוצים להגיע לעיצוב יותר כולל, של תערוכות, חללים מסחריים, משהו שייתן הזדמנות ליצור חוויה יותר כוללת של חלל, אפילו בר או בית קפה, והכי מגניב יהיה אדם שיגיד לנו ללכת על הדברים שלנו במינימום הגבלות. אנחנו מגיעים לזה הרבה בקנ'מ קטן יותר, אלמנטים בודדים, או פינה בתערוכה, והיינו רוצים באמת לנצל את כל הידע שלנו כדי לבנות משהו גדול וכולל יותר.

גוף תאורה במראה של קן ביצים על ענף

פרויקט לדוגמא: מנורת קן. ההשראה לבניית 'מנורת קן' הגיעה בזמן שעבדנו ביפו. היה שם קן יונים נטוש שישב מתחת למנורה צמוד לתקרה. זה גרם לקן להיראות כאילו הוא מפיץ אור. כל הזמן תכננו להוציא משם את הקן, ובסוף כשזה קרה לאחר המתנה ארוכה, התאכזבנו לגלות שזה היה קן עלוב, עשוי בקושי מ-3 ענפים. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, אבל זה מה היווה את ההשראה לגוף התאורה הזה.

מי הלקוחות שלכם?
הלקוחות שלנו הם למשל אנשים שיש להם חיבור רגשי לאלמנטים שהתיישנו וכבר לא מוצאים את מקומם בבית המודרני, ורוצים לשנות את הרהיט - אבל להשאיר את הזיכרון, כך שעדיין יוכלו לספר את הסיפורים שקשורים בו.

אנחנו מוכרים את המוצרים שלנו בחנויות שמתמחות במכירת מוצרים שיוצרו מחדש, ומפרסמים דרך המדיה החברתית. אנחנו גם מעבירים סדנאות של DIY ודרכן מגיעים לקהלים חדשים.


נעל עם שרוכים שהופכים לקרניים

איך אתם רואים את עתיד התחום?
יש מקום לשלב את הקיים בחדש. העתיד שלנו הוא לשלב טכנולוגיות מתקדמות יותר בעבודה שלנו, לחשוב על תיעוש, ושימוש במדפסות תלת מימד. הגבולות הם מה שנציב לעצמנו, אבל אנחנו חושבים על מציאת פתרון למשך זמן הבניה המאוד ארוך שלוקח יצור מוצר שלנו היום. אנחנו עובדים ידנית על כל מוצר, ואי אפשר להתכחש לזה שהטכנולוגיה תקל על זה מאוד. 

אג'נדה: יש את המושג של בריקולאז', שטבע האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס. זה מושג שמדבר על המעצב המאלתר, ועל כך שכל כלי יכול לשמש בפוטנציאל לכל עבודה. ארגז כלים אינסופי, שבו כל דבר חדש שלומדים מיישמים על עוד דברים. זו בעצם למידה דרך עבודה, שבה ממציאים כל פעם משהו מחדש, והופכים את הפתרונות שמוצאים בחיבור של דברים למשהו אסתטי, ומדגישים את תהליך היצירה.

אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו וישתמשו ביצירות שלנו, והשימוש עצמו יאפשר להם לפתוח את המחשבה ולתת חוויה סובייקטיבית יותר, שמאפשרת המשך פרשנות. עיצוב במהותו הוא מאוד סוגר ומתכנס לקראת אמירה סגורה וברורה. העיצובים שלנו לעומת זאת מנסים לפתוח, להאיר באור חדש, לספר סיפור ישן במילים חדשות, וכך לפתוח אותם למשפחות של אובייקטים. כשאנחנו רואים מוצר שמתחיל למצות את עצמו ולהסגר אנחנו שמים אותו בצד ועוברים לדבר הבא. אנחנו נעים על הקו שבין עיצוב לאמנות, וזה מאפיין את העבודות שלנו.