הגיבן מנוטרדאם והתנועה לשימור מבנים עתיקים, מאת: ויקטור הוגו || מאמרי דעה

במהדורה השנייה לספרו המונומנטאלי של ויקטור הוגו, 'הגיבן מנוטרדם', מעלה הסופר על הכתב את טענותיו על הרס האדריכלות בידי בעלי מקצוע שאינם מוכשרים לתחום והורסים אותו ביד גסה.

הספר, שפורסם בשנת 1831, נכתב בעקבות גילוי כתובת ביוונית במגדל הפעמונים, שפירושה 'גורל'.
הוגו היה סקרן לדעת מי חרט את הכתובת, החל בכתיבת הרומן כשאחת ממטרותיו היתה להציג את מכמני קתדרלת נוטרדאם לציבור הרחב, אחרי החורבן שעשה בה ההמון בימי המהפכה הצרפתית, משום שראה בה את סמל השלטון.

הספר, שזכה להצלחה רבה בצרפת, עורר תנועה לשימור מבנים מן התקופה הגותית בכלל ולשימור קתדרלת נוטרדאם של פריז בפרט.
הטקסט מעלה על הדעת דיונים שמתנהלים בין בעלי מקצוע בתחום העיצוב והאדריכלות גם בימינו אנו, ונראה רלוונטי מתמיד לתקופתנו. אנו מביאים כאן את פרק ההקדמה השני לספר, שנכתב בידי ויקטור הוגו עצמו, בשנת 1832.


מבט ממרומי כנסיית נוטרדאם. photo by tanitta

באחד הפרקים הנזכרים דן המחבר בהרחבה בדלדולה העכשווי של האדריכלות ובמותה הבלתי נמנע של מלכת האמנויות – סוגיה שלמרבה הצער הגה בה עמוקות ואינו רואה מפלט ממנה. אך הוא מבקש לומר שהוא מקווה שהעתיד יעמיד אותו על טעותו. הוא יודע שהדורות הבאים צופנים בחובם תקווה אדירה לאמנות, על שלל צורותיה. בסדנאות היצירה אנו כבר שומעים את נביעות גאונותם. הזרע נטמן והיבול יהיה בוודאי משובח. המחבר רק חושש - ואת הסיבה לחששו אפשר למצוא בכרך השני למהדורה זו – שהלשד מוצה עד כלות מרגביה הישישים של האדריכלות, היא שבמשך מאות שנים היתה הקרקע הפוריה ביותר של האמנות.
אולם אמנינו הצעירים ניחנו בחיוניות כה רבה, בעוצמה, ובמשהו שאפשר לכנותו גזירה משמים, עד כדי כך שחרף מאמציהם של המורים הגרועים, בתי הספר שלנו – ובעיקר לאדריכלות – מוציאים תחת ידיהם תלמידים מצטיינים. זהו ההיפך הגמור מסיפורו של הורציוס, על אותו קדר שביקש ליצור כדי יין ותחת זאת יצר ספל קטן currit rota, urceus exit , סובבים האובניים ויוצא ספל.
אבל בין כה ובין כה, ובלי קשר לעתיד האדריכלות או לאופן שבו יבחרו אדריכלינו הצעירים ליישב את סוגיית אמנותם, הבה נשמר את המבנים הישנים בעודנו ממתינים למבנים החדשים. אם רק נוכל, הבה נחדיר בלב האומה אהבה לאדריכלות הלאומית. המחבר מצהיר בזאת שזוהי אחת ממטרותיו העיקריות של הספר. זוהי אחת מהמטרות העיקריות של חייו.
אפשר ש 'הגיבן מנוטרדם' העלה כמה הבחנות מעניינות על אודות אמנות ימי הביניים, אותה אמנות מפוארת שיש מי שלא מכירים אותה, וגרוע מכך, יש כאלה המזלזלים בה. אולם המחבר אינו סבור כלל ועיקר שהמטלה שלקח על עצמו הושלמה זה כבר.
הוא לחם את מלחמת האדריכלות הישנה יותר מפעם אחת, נשא דברים במלוא גרון נגד מעשי החילול, ההרס והביזוי. הוא לא ירפה ממאבקו. הוא גמר אומר לשוב ולגעת בנושא לעתים קרובות, וכך יעשה. הוא יגן על המבנים ההיסטוריים שלנו ללא לאות, בקנאות שאינה נופלת מקנאותם של מלעיזיהם מבתי הספר ומהאקדמיות. מקומם להיווכח לאילו ידיים נפלה אדריכלות ימי הביניים, מקומם לראות כיצד הטייחים שלנו נוהגים בחורבות האמנות הדגולה. ומגונה התנהגותנו, האנשים המשכילים, שרטאים אותם במלאכתם ומסתפקים בזעקות בוז. ואין אנו מדברים על המתחולל בפרובינציה, אלא על המתחולל כאן בפריז, על סף דלתנו, תחת חלונותינו, כאן בעירנו הנפלאה – עיר הספרות, עיר העיתונות, השיח וההגות.


מבט על החזית הדרומית מנהר הסן.

לסיום, לא נוכל להימנע מאזכור אחדים ממעשי החבלה המתוכננים, נרשמים, נידונים, מוחלים, נמשכים ומנוהלים מדי יום בשלווה גמורה ובחשאי לנגד עינינו, לנגד עיני ציבור האמנים הפריזאי, לנגד עיניהם של המבקרים הנבוכים לנוכח עזות המצח.
ארמון הארכיבישוף נהרס זה לא כבר – מבנה סר טעם, כך שהנזק אינו גדול. אולם עם ארמון הארכיבישוף נהרס גם ארמון הבישוף, שריד נדיר מהמאה הארבע-עשרה, שאותו פועל בדמות אדריכל לא הצליח להבדיל בינו לבין כל היתר. הוא זרק את התבן עם המוץ.
למי אכפת? שמעתי שרוצים להרוס את הקפלה המרהיבה של ונסן, כדי להשתמש באבנים לביצורים כלשהם – אגב, ביצורים שדומניל לא ראה בהם כל צורך. אנחנו מבזבזים הון תועפות כדי לשפץ את הפבלה בורבון, חורבה נטולת כל חן, ומאפשרים לרוחות הקיץ לעשות שמות בחלונות הויטראז' של כנסיית סן שאפל. לפני ימים מספר הוקמו פיגומים בטור סן ז'ק דה לה בושרי, ובאחד הבקרים יחלו המוכשרים בעבודתם. נמצא בנאי שיקים בית לבן קטן בין המגדלים המהודרים של פאלה דה ז'וסטיס. בנאי אחר יעקור מהשורש את סן ז'רמן דה פרה, המנזר הפיאודלי בעל שלושת מגדלי הפעמונים. הם גם ימצאו בנאי שלישי, בל נשלה את עצמנו, שישטח את סן ז'רמן ל'אוקסרואה.
כל הבנאים הללו מתיימרים להיות אדריכלים, הם מקבלים את שכרם מרשויות העיר או מאוצר המדינה ולובשים גלימות ירוקות כמו באקדמיה. כל הנזקים שטעם רע עלול להסב לטעם טוב, הם מסבים. בשעת כתיבת שורות אלה, אחד מהם – אוי לשיברון הלב! – השתלט על הטווילרי, ועתה הוא מטיל מום בלב פרצופו של פיליבר דלורם. אין שערוריה גדולה מלראות את האדריכלות הגסה של אותו אדון נפרשת בעזות פנים מבישה מול אחת החזיתות העדינות של ימי הרנסנס!

פריז, 20 באוקטובר 1832
ויקטור הוגו.

לרכישת הספר הגיבן מנוטרדאם,
ניתן לפנות לטלפון: 03-7683333

הפרק מפורסם באישור הוצאת ידיעות ספרים