Archijob - Studio לוח דרושים | חיפוש עבודה | לוח דירות | יד-2 מערכת הפורומים לימודי עיצוב - לימודי אדריכלות אדריכלים , מעצבים פנים , מהנדסים , קבלנים חברות ומוצרי בניה ועיצוב חדשות וארועים ראיונות אדריכלים ומעצבים חשיפת פרויקטים - אדריכלים ומעצבים סקר שכר אדריכלים מעצבים ומהנדסים תחרויות אדריכלות ועיצוב בינלאומיות הבלוג של archijob מאמרים עיצוב פנים המגזין של archijob archijob פרסום באתר archijob אודות archijob עמוד הבית - archijob קבעו כעמוד הבית שליחת פרויקטים ומאמרים לאתר - archijob יצירת קשר - archijob


נורית ליסובסקי

 

יצירה בשניים
המאמר הפותח את הספר "תבנית נוף"
בעריכת
נורית ליסובסקי ודיאנה דולב

07.2012

ספר חדש סוקר את עבודתם של זוכי פרס ישראל דן צור וליפא יהלום - האדריכלים שהמציאו את הנוף הישראלי

"עד לקו ההוא רצים להם השדות במלאוּת דחוסה ובקשיות דחוסה, ושם הם נחתכים בצליפת הקו האחד הזה שרץ ממזרח למערב על כל רחקי הדרום הענקי, מפריד את הארץ מן השמים, שנוסקים להם מיד למעלה ויותר מדי, בלי שאכפת להם משהו, קיציים עד ריקוּת, ואדישים עד שאין מה לעשות אלא לחזור אל מתחת לקו, ואל מלאוּת האדמה הזאת הנושמת, שרופת הקיץ, שכלום אין בה ולא קורה עליה כעת, לא סוס רץ לא חמור עובר ולא גמל נרדם בהליכתו, ולא איש ולא אשה, אדמה גלוחה כולה, ריקה בריקוּת סוף קיץ, חסרת עִשבה, בלי עשב, ואולי כן אלא שהעִזים כילוהו, ואולי כן אלא שהאובך בלעוֹ, הרבה אחרי קציר הקיץ הרבה לפני חריש הסתיו, [...] בעירום הזה המלא כפי שהוא, בשיטוח כולה לגמרי אפרקדן ערטיל, וכלום אין עליה, ועד קצות האופק הנמוך שעדיין לא לבוש עליו כלום לא צומח ולא חידודי עצים או בתים ולא כלום עליו". ס. יזהר

מאגר מים , מפל מלאכותי

אוקטובר 2008

קבר בן–גוריון בשדה–בוקר היה תחנה שנייה בסדרת טיולים שערכתי עם דן צור ברחבי הארץ, בעקבות הפרויקטים המוקדמים שלו ושל ליפא יהלום. דן בן ה–82 התעקש לנהוג בעצמו. "את יודעת כמה פעמים נהגתי לשם?" - ספק שאל ספק הזכיר לעצמו ימים רחוקים. במושב האחורי של המכונית הצטופפו אורה, נירית ובן, שלושה דורות של משפחת צור. בדרך הארוכה דרומה סיפר דן על הזכייה בתחרות, התרפק על המראות ונעצר לצלם את השדות החרושים, מחזיר אהבות קודמות - לחקלאות ולצילום. ואז, כשהגענו למקום, קלט לפתע את מרכז המבקרים החדש ונזעק: "איזו טעות! כמה חשוב היה לנו לשמור את המבט הזה פתוח אל הנוף".
מנקודה זו ואילך התנהל הסיור בשני מסלולים מקבילים–מתנגשים: במסלול האחד הילך דן, חסר מנוחה, זוכר כל פרט ופרט כאילו האתר נבנה היום ומונה אחד לאחד את התמורות ואת הכשלים: הצמחייה שיבשה מחוסר השקיה, הגדרות המאולתרות שהוקמו סביב העצים להגנה מפני היעלים, חלוקי הנחל שהוחלפו בבטון. לצדו, במסלול האחר, זרם המון אדם - משפחות, בני נוער ותיירים, שחקנים נלהבים בכוריאוגרפיה מתוכננת לפרטיה: ההליכה באפיק הנחל הכמו–טבעי, ההגעה לרחבת הקבר והמבט שנפתח כמניפה אל הנוף, שמי התכלת, עוצמת המדבר. בצהרי היום, על שפת המצוק היורד אל נחל צין, נפגשו שני ה"מסלולים": דן נשען על קיר האבן הנטוי משהו, עלעל בשרטוטי התחרות ובתצלומים המוקדמים מהשטח, ותיאר איך ליפא והוא יצרו כאן את הטופוגרפיה, איך נתנו פרשנות מורפולוגית–חומרית חדשה לערוץ נחל מדברי, איך בחרו בברושים כדי להעמיק את הפרספקטיבה, איך שיקעו את ניגודי האור והצל בעיצוב הקיר. ואז אמר בפשטות: "אני מתגעגע אליו", ונאנח: "הוא לא היה נותן שכל זה ייהרס".

ליפא יהלום
ליפא נולד ב–1 בפברואר 1913 בעיירה אנטופול שבמחוז ברסט ברוסיה הלבנה (אז מחוז פולסיה בפולין), הצעיר בחמשת ילדיהם של אברהם–לייב וציפורה (ציפה) יהלום. כשהיה בן חמש מת אביו, וילדותו עברה עליו בצל האסון המשפחתי והקשיים הרבים של מלחמת העולם הראשונה.2
המשפחה התקיימה בדוחק. הילדים ישנו בפינת המטבח, מצונפים מקור ומרעב, וניזונו בעיקר מתפוחי אדמה. למרות העוני ששרר בבית, האֵם התעקשה שלא לשלוח את הילד לבית יתומים, והאחיות הגדולות עזרו בגידולו. ליפא למד בתלמוד תורה ובחדר, לא סיים בית ספר עממי ולא המשיך כמו רבים מחבריו לישיבה או לגימנסיה. את עִתות הפנאי שלו הקדיש לפעילות בתנועת הנוער של השומר הצעיר, ששילבה פעולות להכרת הטבע עם חשיפה לאידיאולוגיה הציונית ולסוציאליזם. לימים, כאשר עבד עם טובי האדריכלים בארץ - כמה מהם, כמו אריה שרון (בוגר הבאוהאוס), אברהם יסקי, יעקב ואורה יער (בוגרי הטכניון), אף היו לידידיו הקרובים - הרהר אולי, בינו לבינו, כיצד היו חייו נראים אילו זכה להשכלה מסודרת.
שיטוטיו של ליפא ביערות ובאגמים שהקיפו את העיירה, נצרבו עמוק בתודעתו. "בעצם", אמר:
הגעתי לגננות, לאדריכלות גנים, במקרה. באתי לארץ והייתי טעון. אם היום אני מחפש מאין צמחתי, מאין צמחה אדריכלות הנוף שלי - הרי זה מ"ולוולה שוטה, לאן?" של טשרניחובסקי. גדלתי בעיירה שצמחו בה הרבה שיחי לילך ועצי דובדבן גבוהים שהיו לי כגן. מתארים את העיירה היהודית עם ערמות אשפה ולכלוך, ואילו אני חייתי בעיירה שהיו בה חקלאים יהודים. [...] והיו משקי עזר, והיתה גם חקלאות ייצוא, והיו כוורות והרבה לילך ודובדבנים. היה לנו "ולוולה שוטה, לאן?" והיה לנו גם "לאן" של פייארברג, ולא היה לאן. והיתה "תִרזה יפה ועבותה על היאור עומדת מוטה". אני בא משם. היתה לי הזכות להיות ולוולה, שלא רק רוצה "לראות בפרחי הדגן", אלא גם להיות בתוכם.
ב–1933, כשהיה בן עשרים, עלה ליפא לארץ–ישראל יחד עם חבריו, חניכי תנועת השומר הצעיר בפולין. חברי קבוצת "נתיב", לימים מקימי קיבוץ נגבה, התיישבו באופן זמני בכרכור (בהמשך הצטרפו לקבוצת "גבעת גנים" בנחלת–יהודה). "כשבאתי ארצה", סיפר לימים, "זה היה זעזוע גדול, כי לא התגעגעתי לאנשים, התגעגעתי לנוף. [...] ואז פתאום ראיתי דגן כזה, שבקושי מתרומם. באתי לגבעה בכרכור ושם, במקום העצים העבותים שהכרתי, התחילו לנטוע עצי הדר וחושחש ואקליפטוסים".4 עד שנמצא המקום להתיישבות עבדו חברי הגרעין בעבודות מזדמנות במושבות הסמוכות. אלא שעד מהרה התברר לליפא - "פועל בניין שחולם נוף" - שהקיבוץ בהתהוות לא יוכל לתמוך באמו שעלתה בעקבותיו. הוא נטש את החלום השיתופי ועבר להגשמה פרטית של גאולת הארץ, בבניין ובגננות. למרות שזה עתה החל את חייו החדשים בארץ זרה, הוא תמך באמו ושימש לה משענת רגשית וכלכלית. יחד עם אחיותיו שעלו ארצה אחריו - אחיו שלמה נשאר בפולין ונספה בשואה - טיפל בה במסירות עד יום מותה. תחילה גרה עימו בתל–אביב, ומשעברה לירושלים היה נוסע מדי שבוע לדירתה הזעירה בנחלת–שבעה, מביא עימו דברי מאכל, מסדר ומנקה את הדירה ואז יושב אל שולחן המטבח ומשוחח איתה. "בן למופת", העיד עליו דן, שנלווה לא–פעם לנסיעותיו, בדרך אל אתר או בחזרה מפיקוח בשטח.
מפגש עם יחיאל סגל ב–1934 שינה את מהלך חייו של יהלום הצעיר. סגל, בוגר בית אולפנה יהודי לגננות באהלֶם שבגרמניה, מאדריכלי הגנים הראשונים והמוערכים בארץ, זיהה את היכולות של העולה החדש החרוץ, ולמרות היותו נטול הכשרה הנדסית, בוטאנית או עיצובית קלט אותו כמתלמד במשרדו. יהלום החליף את הטורייה בשולחן השרטוט והפך, כמעט בן–לילה, למתכנן גנים. סגל היה לליפא מורה–דרך ומופת אישי: ממנו למד להקשיב לרזי הגן ולרחשי הלב של הציבור. "אילו הציבו את כל הצעירים [מעצבי הגנים של היום] על כף אחת של המאזניים ואת יחיאל סגל על הכף השנייה" - אמר לימים - "אינני יודע אם הכפות היו מתאזנות".
סגל נמנה עם חבורה גדולה למדי של מעצבי גנים, שנולדו והתחנכו באירופה ופעלו בארץ–ישראל בתקופת המנדט הבריטי. חברי הקבוצה, בהם חיים לטה, שלמה ואלישבע ויינברג–אורן, יצחק קוטנר, מאיר ויקטור ואלפרד וייס, הונעו במידה רבה מכוח הזכרונות של נופי ילדותם וביקשו לכסות את נופי הארץ - שנתפסו אז כשוממים וחשופים - בגנים מוריקים, מעוצבים במערך סימטרי, עם שדרות עצים גיאומטריות, שיחים גזומים, ערוגות פרחים מעוצבות ובריכות נוי. בני דור זה העמידו גוף מרשים של עבודות והניחו את היסודות לתכנון הגנים והנוף בישראל.
במקביל להתפתחות של אדריכלות הנוף חלה תנופה בהתיישבות הקיבוצית. בשנים 1950—1930 הוקמו בארץ 160 (!) קיבוצים. אם תחילה נעשה תכנון הנוף על–ידי האדריכל שערך את תוכנית הבינוי, ולפעמים הושאר ליוזמת יחידים - הרי שבהמשך הדרך הלכה והתבררה החשיבות של מעורבות אדריכל נוף. בשנים אלה נוצרו שיתופי פעולה פוריים (הראויים למחקר נפרד) בין אדריכלים ואדריכלי נוף - למשל במקרים של הצמדים ריכרד קאופמן ושלמה ויינברג–אורן, אריה שרון ויחיאל סגל, זאב רכטר ואלפרד וייס, שמואל מסטצ'קין וליפא יהלום - ופּוּתח הסגנון האדריכלי הגיאומטרי שאפיין את עיצוב הגנים והנוף בראשית ימי הקיבוץ.
סגל היה בין הראשונים שזיהו את הצורך במעבר מסכימות נוף פורמליות–גיאומטריות לעיצוב שמדגיש גיוון חזותי, קווים אורגניים וזרימה מרחבית, ומתאים טוב יותר לאידיאולוגיה החברתית ולתנאי התחזוקה של הקיבוץ. אבל היה זה דווקא יהלום, המשוחרר מכבלים צורניים ומאסכולות עיצוביות, שהוביל מהפכה של ממש בתפיסת הגן הקיבוצי. הכריזמה השופעת שלו, בצירוף עם כושר אנליטי, סקרנות אינסופית ותפיסה מרחבית נדירה, עשו אותו תוך זמן קצר לאחד המתכננים המבוקשים בקיבוצים בכל רחבי הארץ. ליפא ראה בגן הקיבוצי את תמצית הגן הארצישראלי, גן המושתת על אידיאה חברתית ומתפקד בכל שעות היום, בכל עונות השנה, בעבור מגוון של אנשים ושל צרכים.
בטרם עידן הפוטושופ וההדמיות הממוחשבות, יהלום ניחן ביכולת "לראות" בעיני דמיונו את השטח "לפני" ו"אחרי", והוא הצליח לסחוף אחריו את חברי הקיבוץ ולשכנעם כי מותר ואף רצוי להתערב בנוף הקיים. הוא הביא לכך שהנוי יוכר כ"ענף" וכמשאב חברתי ותרבותי מרכזי, ואפילו קיבוצים שנאבקו עדיין עם צורכי קיום בסיסיים כמו אוכל, דיור וביטחון, הקדישו מחשבה ומשאבים לא מבוטלים לשיפור פני הנוף, תוך השקעה בכלים כבדים, בנטיעות ובתחזוקה. בארכיון המשרד מצאתי עשרות מכתבים שכתבו לליפא חברי קיבוצים בכל קצות ארץ, המאיצים בו לבוא ולקדם את יצירת הגנים. וכך כותב אחד מהם: "ליפא אחי היקר, נו? כך הנני יושב ומחכה. נכון, קרה דבר–מה בארץ, אבל זו הצדקה רק לדיחוי קצר, כי את מפעלנו לא יפסיקו לנו, נכון? ובכן, אנא, בוא מיד ושב אתנו קצת, והעלה יצירה נאה כפי שהנך מסוגל. דע כי יש מי שידאג לעזור לאפשרות מימוש התוכנית".
ליפא יהלום לא הכיר את עקרונות עיצוב הנוף של הגן האנגלי, ולא היה מודע לכך שגנים אלה התבססו במידה רבה על הטופוגרפיה הקיימת, על שמירתה או העצמתה, וזאת משיקולים אסתטיים. בניגוד לגן האנגלי - הגן הקיבוצי ישב במקרים רבים בשטח מישורי והיווה חלק מסביבת חיים חברתית; אבל הסגנון האנגלי החופשי שפיתח ליפא בגני הקיבוצים, הלם להפליא את אופי החברה הקיבוצית. יתרה מזו: באופן שבו הפר הגן את הסדר האדריכלי של מבנה הקיבוץ ובנייניו, היתה מעין הצהרה עיצובית ותפקודית על חשיבותו וקדימותו של הגן כחלל מרכזי לפעילות הציבורית והאישית וכרקמה מחברת, שבה מתנהלים חיי היומיום.8 יוסף בן–ערב, חבר קיבוץ כפר–מסריק וממייסדי ארגון הגננים, מתאר איך בקיבוץ עין–החורש "צצו לפתע במישור רחב–הידיים גבעות, קפלי קרקע וערוצי ניקוז. במקום המפלס השטוח נוצרה טופוגרפיה דינמית בעלת קווים מעניינים, רכים וזורמים. כתוצאה מכך זכו רוב בתי המגורים להגבהה מסוימת, שהוסיפה איוורור ליושביהם ואף הקנתה להם הנאת–יתר ממראה סביבתם". בנוף הגבעות של משמר–העמק, לעומת זאת, ליפא (יחד עם אדריכל הנוף הלל עומר, חבר הקיבוץ) עיצב מחדש את השטח הפתוח בחזית חדר האוכל החדש (שתכנן זאב רכטר), ביטל את המדרגים והמדרגות שהיו שם ובמקומם יצר מדשאה רחבה, העולה בשיפוע תלול מלפני חדר האוכל עד למוקד הנוף - מגדל המים ההיסטורי - ליצירת חלל גנני גדול הנפרשׂ כמניפה.
יכולתו של ליפא לצייר בדמיונו מודל תלת–ממדי של השטח ולראות בבירור איך ייראו פני השטח עם גבעות וערוצים, באה לידי ביטוי מיטבי ברבים מהפרויקטים המאוחרים יותר שעשה עם דן צור, וביניהם גן השלושה (הסחנה), חורשת טל, גן סאקר בירושלים, קמפוס אוניברסיטת תל–אביב, אחוזת קבר בן–גוריון ובקעת הקהילות ביד ושם בירושלים.
במקביל לעיצוב מחדש של הטופוגרפיה, השכיל ליפא לשלב בגן הקיבוצי צמחייה מקומית ומיובאת. בתקופת פעילותו כגנן הוא רקם קשרים מיוחדים עם משתלות מובילות בארץ, וכאשר אלה החלו לייבא צמחים מחו"ל ולאקלמם בארץ, הם נדהמו להיווכח שליפא מכיר בעל–פה כל צמח, בשמו ובתכונותיו. בבית היתה לו אנציקלופדיה לבוטאניקה בחמישה כרכים, ואת כישורי השינון בעל–פה שרכש בחדר יישם בלימוד שמות צמחים מכל רחבי העולם, באנגלית ובלטינית. אכי יהלום, בנו, סיפר לי כי שנים רבות לאחר מכן, כשטיילו יחד באירופה ובארצות–הברית, הופתע אף הוא מהידע הבוטאני של אביו ומכך שהכיר (ואף ידע לאיית) את שמות כל הצמחים בלועזית.
בשימוש בצמחייה, כמו בפרקטיקה האדריכלית, היה ליפא פרובוקטיבי ומעורר מחשבה, והשכיל לדלג בחן בין המקומי למיובא, בין "כאן" ל"שם", בין הפרקטי לאסתטי, בין מקורות יהודיים לבין הגשמה ועיצוב סביבה. בשיחה עם מבקרת האדריכלות אסתר זנדברג, טען בלהט שלפעמים טוב יותר לעקור מאשר לנטוע. בשנות ה–30 וה–40, סיפר לה, נטעו בקיבוצים מכל הבא ליד, "קזוארינה ליד וושינגטוניה ליד אורן ליד פיקוס. העין בכלל לא יכולה לנוח מזה. [...] הפכתי שולחנות באספות חברים כדי שיסכימו שאעקור עצים ואחזיר קצת את השטח לקדמותו. במה שעקרתי היה אפשר למלא בנטיעות עשרה קיבוצים".
השימוש הנרחב בצמחים מיובאים באותן שנים הביא לכך שבכל הקיבוצים ניטעו אותם צמחים, בלי הבחנה בין התנאים האקולוגיים והנופייים הייחודיים לכל אזור ואזור. הדמיון החזותי בעיצוב הנוף הושפע אולי גם מהגישה האל–רגיונלית, האדישה במידת–מה לסביבתה, שאפיינה את האדריכלות הישראלית בראשיתה. נוף הקיבוץ מהווה עד היום טיפולוגיה ייחודית ומובחנת: יישוב כפרי בתוך גן רחב–ידיים, מוקף בחגורה רחבה של שדות ומטעים. אבל בעוד הנוף החקלאי הסובב משתנה בהתאם לחילופי העונות וסוגי הגידולים ועל פי ההקשר הגיאוגרפי–טבעי - הרי שנוף היישוב עצמו יציב ומובהק: אי ירוק. גני הקיבוצים היוו (ומהווים עדיין) מעין מעבדת מחקר לאִקלוּם צמחים, וזאת מבחינת המגוון הגיאוגרפי שבתוכו הם מופיעים, מבחר הצמחים הגדול שנשתל בהם, והשמירה הרצופה על אותו נוסח לאורך עשרות שנים.
ליפא היה מודע היטב למתח שנוצר בשימוש בצמחייה מקומית ומיובאת. בסימפוזיון בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, תהה בקול:
רבן גמליאל היה אומר: סימן להרים עצי מילין, סימן לעמקים דקלים, סימן לשפלה שקמים. האם נשתמרו הסימנים הללו? האם הם צריכים להישמר? [...] מעולם לא הייתי חסיד שוטה של העיקרון שלפיו צריך להסתפק בצמחייה המעטה שנותרה בארץ שהושמה אחרי החורבן והמלחמות, ולהשתמש רק בה. לדעתי נעשתה בארץ פעולה מבורכת של אִקלוּם ואינטרודוקציה של צמחים. אולי לא תמיד השתמשנו בכל אחד מהם כראוי, אך אני סבור שיש לברך על מכלול הצמחייה שאוקלם במשך השנים. מאז שהיישוב הישראלי הקדום קיים, ואולי לפני כן, היתה אינטרודוקציה, ולכן לא כל מה שאנחנו אומרים שהוא צמחייה ארצישראלית הוא אכן צמחייה מקומית טהורה. אז מה שהיה מותר לקדמונים, למה שיהיה אסור לנו?
עם גיוסו למלחמת השחרור (יחד עם מכונית הסקודה החדשה שלו), הידע הבוטאני והיצירתיות ניתבו את ליפא לתפקיד יוצא דופן בחיל ההנדסה: הוא התבקש על–ידי מפקדו, עקיבא עצמון, לפתח את תחום ההסוואה באמצעות צמחייה. עצמון, שאחר כך מונה לתפקיד קצין הייעור של צה"ל, הגה את מפעל הייעור הבטחוני - נטיעות יזומות של חורשות עצים ויערות צפופים, בעיקר אקליפטוסים שצמחו במהירות ויכלו לשמש מסתור, להסוואה של כוחות צבא או מִתקנים אזרחיים וצבאיים. ליפא התאים היטב למשימה לאומית זו, אחת בשורה ארוכה של משימות לאומיות שאל דגלן "נקרא להתייצב".
ב–1949 מונה ליפא יהלום, על–ידי אריה שרון, לתפקיד "יועץ נוף" באגף התכנון. שרון - "אדריכל המדינה", ובשביל יהלום גם "אב רוחני" - עמד בשנות ה–30 וה–40 בראש משרד פרטי (שרון–אידלסון) שתכנן מבני ציבור לקיבוצים, מעונות עובדים בתל–אביב, מוסדות ציבור ובתי חולים. יהלום ליווה את מרבית הפרויקטים כאדריכל נוף,12 וכאשר שרון נקרא על–ידי בן–גוריון להקים את אגף התכנון הממשלתי, נלווה אליו גם ליפא יהלום. האדריכל אבא אלחנני כתב ששרון היה מבוגר ובשל כבר בראשית דרכו כאדריכל בארץ, וכמעט לא ניכרו בו היסוסים של אדריכל צעיר.13 תיאור זה הולם גם את יהלום הצעיר, ויש בו אולי כדי להסביר את החיבור הלא–מובן–מאליו בין שרון, בוגר הבאוהאוס בגרמניה ואבי המודרניזם והסגנון הבינלאומי בישראל, לבין יהלום הצעיר ממנו בלמעלה מעשור, אוטודידקט רחב–אופקים ואיש שיחה מבריק.
הפרויקט המרכזי שעליו הופקד שרון היה תוכנית–אב למדינת ישראל, שבה מימש הלכה למעשה את החזון הציוני. יהלום וצור היו אדריכלי המחלקה לשיפור נוף הארץ במשרד ראש הממשלה, שטיפלה באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ובאתרים יפי–נוף בקרבת מים, ובתפקידם זה שימשו כזרוע הירוקה של שרון. אנשי אגף התכנון והמחלקה לשיפור נוף הארץ - בהם שרון, אליעזר ברוצקוס, שמואל ייבין, טדי קולק, יעקב (יאן) ינאי ואחרים - הגיעו ארצה מאירופה, ונדרשו לגשר על הפער המובנה בין נופי מולדת מוריקים בגרמניה, אוסטריה, פולין והונגריה לבין נופי המולדת החדשה. השניוּת הציונית הזאת מהדהדת בתמונות נוף שמתאר ליפא יהלום:
הנופים שבהם אני מתהלך, חי ועובד זה שנים בארץ זו, הם נופים שלא ירשתי מאבי. נופי הילדות שלי עברו בצל הערמונים, עוד מהדהד באוזני הד נפילתם [...]. כשעזבתי את נוף פריחת הלילך להחליפו בעץ האזדרכת של אבות ישורון, באתי עד משבר. עד שבאו ימי ההזדהות עם נוף כפר סומייל ורחוב שלמה המלך ואיוושת טיפוף כפות הגמלים העמוסים לעייפה בדרך ליפו, [...] יללת תנים [...] ותקתוק משאבות המים בפרדסים ופריחתם - אביב בכל העיר.
ליפא היה מקורב באותה תקופה לאנשי מפתח בדרגי ההנהגה, וההערכה הרבה לה זכה זימנה לו מספר רב של פרויקטים "ממלכתיים". אך בה–במידה שהיה שותף מרכזי ביצירתם של גנים ירוקים ומוצלים בשירות המדינה - בעשורים האחרונים לחייו הוא היה לאחד ממבקריהם הנוקבים. "אני אכול ספקות", הודה בפני אסתר זנדברג:
הראשונים שבאו לכאן היו מעוטי ניסיון, לכודים בלהט העשייה, שבויי געגועים לנופים שנטשו באירופה ומוכי שמש מסנוורת, ונטעו הרבה ומכל הבא ליד. הם רצו שהנוף לא יהיה "משעמם" והביאו את יופיו של יפת לאוהלי שם. האם יש לנו רשות לשפוט אותם? אבל אסור גם לקדש את הטעויות. גן הוא אף פעם לא סוף פסוק, תמיד יש עליו הגהות. עץ שנראה טוב בעבר, עכשיו הוא לא טוב. זה לא קדוש, אפשר לתקן. לעתים קרובות אני רואה משהו שעשיתי וחושב, כמו מנדלי מוכר ספרים, "לא לזה התכוונתי".
את דמותו המרתקת ורבת–הפנים של ליפא היטיב לתמצת חוקר האדריכלות צבי אפרת:
כחמישים שנה מפרידות ביני לבין ליפא יהלום, והנה בין בני דורי אין עוד נון–קונפורמיסט כמותו. חריפותה ורעננותה של מחשבתו טורפות כל קיטוב מאולץ בין אנשי רוח "ישנים" ו"חדשים". לצד למדנות וידע אנציקלופדי, הוא מחזיק בתפיסת עולם מורכבת ודיאלקטית השוקלת תמיד את המסורתי לצד המודרני, את המקומי לצד המיובא, את האסתטי לצד הפרקטי, את הטקסטואלי לצד הפנומנלי, [...] וזאת ללא כל יומרה לספק תשובות נחרצות או פתרונות קלים באשר לנוף הישראלי ולגן הישראלי הנמצאים בתהליך התהוות דינמי.
בשעה זו, מוסיף אפרת, "כאשר נדמה שהצלחתה חסרת התקדים של הציונות הופכת לקללתה, ובולמוס הפיתוח מאיים למחוק כליל את 'הגניוס של המקום' ולהמיר את נופיה של הארץ בבליל אדריכלי חסר ייחוד", מן הראוי לחזור ולהקשיב לדבריו הנוקבים של ליפא יהלום: "חשוב מאוד לא לשכוח, בלהט העשייה ושאון הבולדוזרים, את הערך הרב של קיום המצוות של 'שב ואל תעשה'. בזכותן אולי יֵדעו בנינו ובני–בנינו אחרינו לא רק את גלי הים אלא גם את גבעות החול כאשר ידענו אותן אנחנו".
הפרויקט האחרון שתכנן ליפא יהלום, ב–1993, היה בית בנו במדינת ניו–יורק, הרחק מגבעות החול וגלי הים. הוא שינה כליל את פני הנוף והחליף את האגם המלאכותי הקטן בחזית הבית בשלושה גופי מים מדורגים, המקושרים ביניהם במפלונים ונחלים זורמים. כמו בימיו כמתכנן נוי הקיבוצים ונוף הגנים הלאומיים, חזר לנצח על עבודת הטרקטוריסט, ברא מחדש את הטופוגרפיה, יצר ערוצי נחל ונטע כרי אחו וחורש, אך בהבדל בולט אחד: הוא עשה זאת באזור שופע מים ועתיר ירק, כמי ששב לנופי ילדותו האבודים. ראייתו כבר נחלשה מאוד בשנים אלה - בדיקות רפואיות קבעו שהוא רואה רק כתמים, ללא עומק פרספקטיבי - אבל הוא היה שקוע כולו בתהליך היצירה, נלהב כבעבר. "אני עדין חולם גנים", אמר גם אחרי שהחל לאבד את מאור עיניו, ומוטו זה היה לכותרת ספרו של קנת הלפנד על אדריכלות נוף בישראל.18
יהלום נפטר ב–16 בספטמבר 2006. הוא הותיר אחריו את אשתו לאה (לוסיה, לבית רוזמרין) - ילידת פולין, ניצולה יחידה ממשפחתה, שעלתה ארצה לבדה לאחר המלחמה - ואת ילדיו אכי, מוקה (האוסמן) ושלי.

דן צור
דן נולד ב–17 באוקטובר 1926 בקיבוץ תל–יוסף שבעמק יזרעאל, ליד מעיין חרוד. הוריו, מרים בוקשטיין ודוד פוקס, עלו ארצה מאוקראינה - היא בחורף 1919, באונייה המיתולוגית "רוסלן" שהפליגה מנמל אודסה לארץ–ישראל, והוא שנה לאחר מכן. ההורים נפגשו בארץ והיו ממייסדי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. בשנותיהם הראשונות בארץ עבדו בהנחת מסילת הברזל מפתח–תקוה לראש–העין, ומשם עברו להתיישבות בעמק והיו בין מקימי קיבוץ תל–יוסף. תחנות אלה בדרכם של הוריו הן גם נקודות ציון חשובות בביוגרפיה של דן: הוא נולד במרפאה קטנה של בית חולים העמק, שהוקמה בפתח מעיין חרוד לשירות חברי "הקבוצה הגדולה" של גדוד העבודה, זו שהקימה את עין–חרוד ואת תל–יוסף. למעיין חרוד ולמסילת הברזל (ליד עין–אפק ומבצר אנטיפטרוס) יחזור כמתכנן הגנים הלאומיים שם. התוכניות שהכין לשני המקומות נושאות את חותמו, ביד הרושמת ובקרבת הלב.
ב–1929, בעקבות הפיצול ההיסטורי בגדוד העבודה, עברה המשפחה להתגורר במושבה מגדיאל (כיום שכונה בהוד–השרון). זכרונות הילדות של דן אפופים בריחות ובצלילים של פרדסי השרון: תקתוק המשאבה ליד בית האריזה שבו גרו, האמבטיה בבאר שבה רחצו אותו, הלימונים המתוקים שאביו היה מביא הביתה ודן היה עוזר לו לקלפם. האב, חקלאי מנוסה, היה מייבש את הגרעינים, זורע אותם, מרכיב ייחורים מהשתילים ומוכר אותם לנטיעה בפרדסים. בהמשך התקבל כמנהל עבודה בפרדסי אהרונוביץ', שהשתרעו על פני מאות דונמים באזור כפר–סבא.
ב–1933 נפרדו ההורים, ודן ומיכאל (מיכה), אחיו הבכור, עברו לגור עם האֵם בתל–אביב, שם ניהלה את המטבח האזורי להזנת תלמידים. הם למדו בבית חינוך לילדי עובדים והמשיכו לתיכון חדש. דן היה שחיין מצטיין, רשם בחסד ומוזיקאי מחונן. מעולם לא למד לנגן - המצב הכלכלי בבית לא איפשר זאת - אך בחושיו ידע לנגן על כל כלי שנפל לידיו, ובעיקר הפליא לעשות בכלי נשיפה, מחלילית ומפוחית פה ועד לחצוצרה.
אהרון אבני, המורה לציור ותולדות האמנות בתיכון חדש, הבחין בכשרונותיו של דן וטיפח אותו בלימודי ערב ב"סטודיה" - האולפן לציור ופיסול שהקים וניהל. כשהיה דן בן 18 קיבל במתנה מצלמה ("תוצרת קודאק, דגם רטינה") מידידה של אמו, חברת עין–חרוד ששירתה בצבא הבריטי ושבה עם המצלמה. מאז לא חדל לצלם: הוא תיעד מראות טבע ואנשים ואת אתרי הבנייה בשלבי הקמתם - תחילה בשחור–לבן ואחר כך בשיקופיות ובצבע. רבים מתצלומי הספר הם מעשה ידיו, והתמונות הישנות שפיתח והדפיס בחדר חושך מאולתר בבית, בולטות באיכותן הטכנית וברגישותן האמנותית. אמנות היתה לציר מרכזי בחייו של דן. עד היום הוא רואה בגן יצירת אמנות וסבור שאדריכל נוף הוא בראש ובראשונה אמן.
ב–1942, בעת חופשת הפסח, יצאו האחים לבית פוקס עם חבריהם לקן השומר הצעיר לטיול במדבר יהודה. מסעם הרגלי החל בכפר בני–נעים שממזרח לחברון, משם חצו את המדבר בדרכי עקלתון בלוויית גמלים נושאי כדי מים וציוד, כאשר מורי דרך בדואים מובילים אותם עד לרגלי מצדה. לאחר שירדו ממצדה פנו המטיילים לנוח בנאות המדבר של עין–גדי, ועם שחר, לפני שיצאו לקליה שבצפון ים המלח, הדליקו מדורה. רימון יד של אחד המלווים נפל לתוכה והתפוצץ, כמה חניכים נהרגו במקום ועשרות נפצעו. כשעלתה השמש רצו החניכים אל הגבעות הסמוכות שמול ים המלח ואותתו בעזרת סדינים ושמיכות לסירות של מפעל האשלג ששטו בים; אך רק סביב תשע בבוקר הגיעו דוברות לחלץ את הפצועים, שהועברו לחוף באלונקות מאולתרות משמיכות וענפי שיטה. מיכאל בן ה–17 נפצע אנושות ונפטר לאחר כשבועיים בבית חולים הדסה בהר הצופים.
במקום האסון, סמוך לתל–גורן, הוקם גלעֵד מאולתר, שעליו נחקקה כתובת שחיבר נתן יונתן, ממדריכי הטיול, ברוח מילותיו של המשורר היווני סימונידס: "עובר אורח, דום! כאן נפלו אסתר אסמן, צבי ריזנברג, בלפור בן–נסים, יהודה פולט, מרדכי פולצ'יק, משה בן–עזרא, מיכאל פוקס ואורי ערב בעליית השומר הצעיר למצדה, פסח תש"ב. הם פילסו נתיבות, המסע לא עמד מלכת". ב–1972, שלושים שנה לאחר מכן, חזר דן לעין–גדי ותכנן יד זיכרון לאחיו ולחבריו - אנדרטה לימי התום המשותפים ולשנות האבל שהקדירו את חייו בבגרותו. לוח הזיכרון נקבע בקיר אבן בנוי התוחם את האתר בתצורה של מִסדר. מעגל האבן מסמל את הישיבה סביב המדורה, והעיצוב השקט והמאופק מחדד את הדרמה שהסעירה את היישוב כולו.
דן, שהיה בעת האסון בן 15 וחצי, לא מצא מנוחה לנפשו. הוא הפסיק את לימודיו הסדירים, אך חש חובה להישאר לצד אמו בעת שחלק מחבריו התגייסו לפלמ"ח. האם, שאהבה מאוד פרחים, עודדה אותו ללמוד גידול פרחים ועיצוב גינות נוי בבית הספר מקווה–ישראל, שבו, כך חזתה, יוכל להביא לידי ביטוי את כשרון הציור שלו. האב, שעבד בחברת יכין חק"ל בשימור ופיתוח תשתיות חקלאיות, דיבר עם המנהל אליהו קראוזה, ודן התקבל לבית הספר היוקרתי, לכיתה של בני מושבים וקיבוצים.
דן היה קשור לאדמה מינקותו בהשפעת אביו, שהיה - כך סיפר לי בגאווה - "הראשון שהכניס לארץ חריש לפי קווי גובה". לימודיו במקווה–ישראל (1945—1943) הלמו היטב את הרקע שלו ואף התאימו לתוכניתו העתידית לצאת להגשמה בקיבוץ. בית הספר, שנוסד ב–1870, עסק לא רק בהכשרת חקלאים יהודים אלא גם בטיפוח והפצה של זרעים ושתילים, בהם עצי יער ונוי שהיו גורם רב–חשיבות בשינוי נוף הארץ בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה ה–20. שנים רבות לאחר מכן החל דן לגדל ולטפח זרעים ושתילים ב"חממה" שהקים בגן ביתו ואותם הפיץ בין מקורביו: בגינות רבים מהם פורחות הקליביות שלו בכתום עז. התלמידים במקווה–ישראל למדו את תורת הקרקע, ריבוי צמחים, טופוגרפיה וניקוז, תכנון השקיה ("באיזו שיטה להשקות גידולים שונים") ומכניקה חקלאית ("איך בנוי קומביין ואיך עובדת מחרשה"), ומחברותיו של דן מלאו ברישומיו היפים והיו לשם דבר בין כותלי המוסד.
מכאן נסללה לו הדרך לשלב בין שתי האהבות, חקלאות ואמנות. במקווה–ישראל תוכננה תערוכה גדולה לציון 75 שנים למקום; האדריכל אריה אל–חנני (לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות), שהופקד על הקמתה לאחר שקנה את פרסומו כאדריכל יריד המזרח, ביקש מדן, בעל ידי הזהב, שיעזור לו בהכנת ציורים על גבי לוחות גדולים, שיתארו את כל מקצועות החקלאות הנלמדים במוסד. לדן ה"פלאח" היה זה מפגש ראשון עם אדריכל ועם אדריכלות. יצחק ואהל, מורה לבוטאניקה במקווה–ישראל (ולימים חתן פרס ישראל לחקלאות), הוא שלקח את דן למשרדו של אל–חנני, שם עמד מרותק ולא הצליח להתיק את עיניו מהקירות העמוסים בתמונות, תוכניות ורישומים פרספקטיביים. אז לא היה יכול לדעת שתמונות, ספרי אמנות, תוכניות ורישומים מעין אלה יהיו חלק בלתי נפרד מחייו.
עם סיום לימודיו יצא דן להכשרה בקיבוץ תל–עמל (היום ניר–דוד), שכמחצית מחבריו היו בוגרי מקווה–ישראל. הוא עבד עם צבי בהיר, איש הביטחון וה"נויניק" של הקיבוץ (לימים מי שהגה ודחף לביצוע גן הסחנה בתכנון יהלום וצור), וגם בתפקידו זה נסמך על כושר ההמצאה והדמיון. לתהלוכה המסורתית של חג הביכורים בקיבוץ, שבה הציג כל ענף את תוצרתו, עיצב דן כלוב מפרחים ובתוכו טווסים. בכל מקום שבו עברו פתח את הכלוב, הטווסים פרשׂו כנפיים, והחיזיון זיכה אותו במקום הראשון.
ב–1946, כשהיה בן עשרים, הקימו דן וחבריו ל"גדוד ניר" בשומר הצעיר את קיבוץ נירים, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני. בין חברי הגרעין היתה גם חברתו אורה סולוביצ'יק, לימים שותפתו לחיים, שהגיעה ארצה מלייפציג שגרמניה ב–1936 עם הוריה ואחיה. המחסור במים ביישוב המדברי לא איפשר לפתח משק חקלאי, וחברי הקיבוץ התפצלו: מיעוטם, "החלוצים", נותרו באתר הראשון של הקיבוץ, דנגור; מרביתם, "המפרנסים", בהם דן ואורה, השתכנו בבאר–יעקב (ואחר כך בראשון–לציון) ועבדו כשכירים בעבודות מזדמנות, בפרדסים, ברפתות, בהסעדה ובתעשייה.
דן, עם "עבר מקצועי" של עבודה במשתלת צמחי הנוי של מקווה–ישראל, חיפש עבודה בגינון. הוא ביקש עזרה מאביו, שהיה אז (נוסף לעיסוקיו בחקלאות) חבר מועצת העיר נתניה (ולתקופה קצרה אף ראש העיר), וכך הכיר את ליפא, גנן העיר. הפגישה התקיימה בגן מנשה בכפר–סבא - גן בוטאני רב–קסם, שליפא טרח אז על פיתוחו. הגן שוכן בלב פרדסים ובו בית צנוע מוקף כר דשא, שממנו יוצאים שבילים ומדרגות כורכר אל פינות מסתור, גינות נחבאות של קקטוסים, צמחייה טרופית וצמחייה ים–תיכונית, ומנהרה בנויה שמים כמו נובעים–מטפטפים מקירותיה ושרכים צומחים בה.20 דן נִשבה בקסם הגן ובקסמו של האיש. ליפא, שאז כבר היה בעל–שם ומבוגר מדן ב–13 שנים, הבין מיד - כמו סגל בשעתו, אך בהיפוך תפקידים - שהצעיר העומד לפניו מביא עימו שילוב ייחודי של ידע בוטאני וחקלאי וכשרון ציור, וקיבלוֹ לעבודה. הפרויקט הראשון שעליו עבדו יחד היה בית חולים בילינסון (בתכנון שרון–אידלסון), פרויקט שאבא אלחנני הגדירוֹ כציון–דרך באדריכלות הישראלית ואף הוסיף אִזכוּר - יחידי בספרו - על תרומתם של אדריכלי הנוף ב"עיצוב נוף מעולה סביב". בהמשך עבדו על תכנון הנוף במוסד אונים בכפר–סבא ובקיבוצים שונים.
בדומה לליפא, גם דן הכיר כל צמח בשמו ובתכונותיו וכמותו התברך בתפיסה חללית תלת–ממדית. לאלה נוספו יכולת נדירה לתרגם רעיון מופשט לשרטוט בתוכנית ולעבודה בעיצוב פני הקרקע. תוכניות הטופוגרפיה שלו, "לפני" (מצב קיים) ו"אחרי", באיכותן האסתטית והתפקודית, מעידות על הבנה עמוקה לקרקע (ביצירת מפלסים, ניקוז, זרימה ואיגום), מציגות טיפול מעודן בפרטים ומגלות רגישות לקומפוזיציה, פרופורציות וקנה–מידה אנושי. ליפא - סיפר דן לימים על עבודתם המשותפת - היה זה שבא עם הפרויקט ועם הרעיון הגולמי; הם היו משוחחים, נוסעים יחד לאתר, שוב משוחחים, ואז דן היה מפתח את הרעיון בסדרה של סקיצות, עד שהגיעו להצעה המוסכמת. הדיונים נמשכו לאורך כל ימות השבוע ולעתים גם בשבתות, כשנסעו עם המשפחות לבקר באתרים או לבחור עצים במשתלות. היום, כך אמר, "יש יועץ לצמחייה, יועץ להשקיה, יועץ לניקוז ומפקח על הבנייה; אנחנו עשינו הכל".
מלחמת 1948 קטעה את הפרק הראשון והקצר של הקשר המקצועי בין השניים. ליפא גויס לצבא ודן חזר לקיבוץ, שהוחרב כמעט כליל על–ידי הצבא המצרי, והשתקע רובו ככולו בתכנון הנקודה החדשה של נירים. מבני המשק נהרסו עד היסוד, מחדר האוכל נותר רק קיר ועליו כתובת שנתלתה בחגיגות האחד במאי, "לא הטנק ינצח כי אם האדם". ב–1949 העתיק הקיבוץ את מקומו לאתר הנוכחי, שנקבע "בזכות השעורה הגבוהה, סימן לקו הגשם". כיום, אתר האינטרנט של הקיבוץ מציג תמונה ובה שורת עצי תמר בוגרים, ותחתיה נכתב: "התושבים המתגוררים במקום נהנים מחיי קהילה עשירים ומסביבה ירוקה ופורחת". דן הוא מי שאחראי במידה לא מבוטלת לסביבה הירוקה והפורחת, ומי שנטע במו ידיו את העצים הרבים בכר הדשא הגדול שליד חדר האוכל וברחבי המשק. ב–1950 נולדה נירית, בכורתו, על אדמת נירים.
באותה שנה הצטלבו שוב דרכיהם, במקרה: ליפא עצר לתת טרמפ לדן במחנה דורה (ליד נתניה), וניצוץ היצירה ושיתוף הפעולה ניצת מחדש. דן התחיל לעבוד אצלו כשכיר עוד בהיותו חבר קיבוץ ומְרכז המשק. בבקרים היו השניים נוסעים ("באוטובוס, בעמידה") לפיקוח באתרים שונים שבהם עבדו - בבתי החולים פוריה, רמב"ם ותל–השומר, בשכונות מגורים בבאר–שבע ובנצרת–עִלית; ובערבים עבדו בביתו של ליפא, ששימש גם כמשרד, רכונים אל שולחן השרטוט עד השעות הקטנות של הלילה. פעם בשבוע היה דן נוסע לנירים, ובשאר הימים נשאר ללון אצל אמו שגרה ברחוב סמוך. ב–1953 עזבו דן ומשפחתו את הקיבוץ, ומשכיר אצל ליפא יהלום הפך לשותף. היתה זו תחילתה של שותפות הדוקה, שבמסגרתה תכננו השניים מאות פרויקטים בכל רחבי הארץ וקבעו נורמות של איכות, שמהוות עד היום מופת לממשיכי דרכם.
ליפא פרש מעבודה במשרד בראשית שנות ה–90; דן המשיך לעבוד עוד עשרים שנה לאחר מכן, על פרויקטים ישנים וחדשים. בשנת 2006 חבר אליו אדריכל הנוף ליאור וולף, בוגר הטכניון. על שולחן העבודה הגדול של דן היו פרושׂים דרך קבע ניירות סקיצה, עפרונות ומרקרים, שבהם היה רושם ביד חופשית קווי טופוגרפיה, אורן שפל צמרת, פרטי אבן - מתוות שאת יופיין לא תצליח לשחזר אף תוכנת מחשב. אחד הפרויקטים האחרונים שתכנן דן - ואותו ביקש להקדיש לזכרו של ליפא - היה שימור ושיקום של גן הזיכרון בכפר–סבא, ששניהם תכננו יחד בראשית שנות ה–50.
דן נשוי לאורה, אב לנירית, נטע (אשל) ומיכה.

אגם מלאכותי - ליפא יהלום ודן צור - דיאלוג נכון בין הנוף לבניין

נוף מולדת
במהלך שנות השותפות ביניהם, עבדו ליפא יהלום ודן צור במרכז ובפריפריה, בסביבות היסטוריות ובערים חדשות, בקיבוצים ובעיירות פיתוח; הם תכננו בכל נושא ובכל קנה–מידה: החל בשיכונים, מבני ציבור, בתי חולים וקמפוסים אוניברסיטאיים, שם עבדו בשיתוף פעולה עם האדריכלים ליצירת דיאלוג נכון בין הנוף לבניין, בין הנוף לשכונה ובין הנוף לעיר - וכלה בגנים עירוניים, אתרי זיכרון ופארקים לאומיים, שבהם דאגו לדיאלוג עם ערכי הטבע, הנוף והמורשת. הם זכו בפרס לאדריכלות גנים ונוף ע"ש אברהם קרוון על תכנון גן סאקר בירושלים (1971), בפרס ישראל לאדריכלות על מכלול עבודתם (1998), ובמספר רב של תחרויות אדריכלות, בהן תחרויות לתכנון אחוזת קבר דוד ופולה בן–גוריון בשדה–בוקר (1974), גלעֵד לקהילות ישראל ביד ושם (1980), מעלה המצוק בעין–עבדת (1991) והפארק המרכזי בהרצליה (1992) - עבודות שהיו זה מכבר לנכסי צאן–ברזל של הנוף המקומי.
השותפות בין יהלום וצור לא התבססה על מטען תרבותי דומה, על תכונות אופי משותפות או על הכשרה זהה, שהרי הם נבדלו בכל אלה. ליפא יהלום, יליד פולין, "אירופי" בהליכותיו גם לאחר שבעים שנות חיים בארץ, היה איש רנסנס, שהמקורות היהודיים וספרות ההשכלה עיצבו את תפיסת עולמו. דן צור, צבר יפה–תואר, "מלח הארץ", גדל בין שדות עמק יזרעאל ופרדסי השרון, מושרש באדמה ובתרבות המקומית. בשביל יהלום, אדריכלות גנים היתה דרך לתקן את האנומליה של היהדות, לשחזר מראות נוף של מעבה יער, אחו פסטורלי ופלגי מים. בשביל צור היתה זו בחירה שנתנה ביטוי מיטבי לכשרונו האמנותי וליכולתו ליצור חלל פיסולי באדמה, במים ובצמחייה.
על אף ההבדלים, יהלום וצור חלקו תפיסת עולם וערכים דומים. שינוי הנוף היה עבורם חלק מתהליך של התמקמות וסימון בעלוּת על מקום, של הפיכת נוף קיים לנוף שייך. עבודתם - אמוציונלית ופיוטית במהותה - מושתתת על קומפוזיציה בחלל, על הגן כיצירת אמנות, אך בה–בעת היא נשענת על מאמץ עקבי של לימוד, חיפוש וניסוי: להבנת נתוני האתר, מערכות הטבע, ערכיו החזותיים ומשמעויותיו התרבותיות. תפקידם, כך האמינו, הוא לתכנן את התפאורה לפעילות אנושית, באופן שיעצים את החוויה ובה–בעת יבטיח את שימור הנופים שבבסיסה. כך כתבו השופטים שהעניקו להם את פרס ישראל בשנת החמישים למדינה (מועד כה סמלי וראוי):
מפעל חייהם של ליפא יהלום ודן צור יכול לשמש דוגמא מעולה למימוש פתרונות נכונים לעיצוב סביבה בעלת צביון ישראלי, עיצוב היונק את מקורותיו מראשית ההתיישבות בארץ, מהטופוגרפיה המקומית ומידע מופלא בשימוש בצמחייה הנכונה באתר המסוים. [...] בבואם לעצב גן הם קובעים את דמות השטח והטופוגרפיה שלו, ויוצרים לו ישות עצמאית המחוברת אל הסביבה ופתוחה אל הנוף. המראה הפשוט לכאורה מתוכנן בתחכום ומבוצע בהקפדה ובמקצועיות, והתוצאה המתקבלת היא גן ישראלי שכאילו היה שם תמיד. סוד הקסם ביצירתם הוא הצמצום, הצניעות וחוש המידה. הם נאמנים לגישתם כבר עשרות שנים, ולא התפתו לשימוש באלמנטים מנקרי עיניים. גישתם של יהלום וצור לתכנון יונקת מתבנית נופים קיימים ומתחשבת באדם ובצרכיו, תוך הדגשת הקשר בין החברה לסביבתה.

שני פרויקטים צוינו במיוחד על–ידי השופטים כפסגת הישגיהם: בקעת הקהילות ביד ושם ואחוזת קבר בן–גוריון. יהלום וצור חוו שכול, וכאב האובדן נצרב בתודעתם והשפיע באופן עמוק על חייהם. אתרי הזיכרון הלאומיים שתכננו בירושלים ובשדה–בוקר, ואתרי הזיכרון ה"אישיים" שעיצב דן - בעין–גדי לזכר אחיו וחבריו (1972), ובנירים לזכר חללי הקיבוץ (1978) - הם מהיפים והמרגשים מסוגם שנעשו בארץ. שני אתרי הזיכרון הלאומיים מייצגים את שתי הפנים של מדינת ישראל: האחד עוסק בהנצחת העולם היהודי שחרב; האחר מייצג את הישראליות החדשה וממקד את התודעה הלאומית בדמות שכוננה אותה. הראשון שוכן בירושלים, יהודי בהווייתו, טקסטואלי ופיוטי, אוצֵר חרדת קודש; השני ממוקם בנגב, ציוני וישראלי, חומרי ונופי, כולו חולין. דבריו של ליפא יהלום בטקס חלוקת הפרס על תכנון בקעת הקהילות, קושרים בין שני העולמות:
עומדים אנו לפניכם נרעשים ונפחדים מפחד אבותינו, מקימי קהילות ישראל שחרבו בשואה ואשר אותן אנו נקראים להעלות מתהום הנשייה, מבקעת השכחה, להתייחדות ולזכירה עד סוף הדורות. קטונתי, ואני המום מהזכות שעמדה לי להיות כדאי וראוי לכך, להיות בין אלה שיחלמו ויבצעו את הגן. אולי זו זכותם של אבי, אברהם–לייב בן שמואל–דוד יהלום, הסנדלר והתלמיד החכם, בזכות אחי הבכור, שלמה–דוד מווילנה שנספה בשואה, בזכות הוריה ומשפחתה של לוסיה אשתי, שנשמדו וחרבו בשואה עם קהילות בנדין וסוסנוביץ'. אני, בן לדור שהתחנך על שלילה מוחלטת של הקהילה ופרנסיה, אשר מאס ומרד בה, יודע ועֵד שהדרך לתקומה עוברת דרך הבקעה. רק אם נשמור ולא ניטוש את הערכים המופלאים אשר נוצרו משך הדורות, את היש הגדול שנוצר מתוך האַיִן, באין מולדת, באין עצמאות, באין שטחים - רק אז יהיו לנו תקומה וייחוד בארץ הזו.
בספרו על האדריכל אברהם יסקי, בן–דורם של יהלום וצור, כותב שרון רוטברד: "המבט של הארכיטקט אוהב את המצב הדמיוני האידיאלי של הבניין: לפני מסירת המפתחות, צבירת הזכרונות ותחילת תהליך ההתבלות, רגע לפני שהבניין התקבל במציאות והפך למציאות. המבט הזה אוהב ארכיטקטורה נטו, בלי הפרעות, בלי תוספות בנייה, בלי שלטים, עמודי חשמל, מכוניות, כביסה, בלי אנשים וסיפורים". מבט של אדריכל הנוף, לעומת זאת, שונה באופן מהותי: נופים הם לעולם תלויי זמן; צבירת הזכרונות היא חלק בלתי נפרד מהם. יהלום וצור תכננו גנים יפים ונושמים, גנים שיש בהם פעילות ומנוחה, צמיחה וקמילה, לבלוב ופריחה, שכשוך והשתקפות, אור וצל, צליל וריח - מקומות עם אנשים ועם סיפורים.
רוטברד תוהה עד כמה ראוי להרגיש את טביעת ידו של האדריכל, ומתי הופכת הצורה האדריכלית להפגנת כוח. "ארכיטקטורה היא מקצוע עתיר אגו", הוא כותב, "אך לעתים על הארכיטקט לדעת להעלים את עצמו כדי לתת ביטוי לכוחות אחרים". אם להמשיך את הדימוי של רוטברד, יהלום וצור ידעו להיעלם מאחורי הנופים שעיצבו, לתת לכוח של המקום לדבר, להעניק לו צורה "נכונה", ולעשות זאת בחוכמה, בצניעות ובהגינות.

לרכישת הספר, הוצאת בבל:  03-7683321 
 

ניתן להגיב על מאמר זה ב פורום אדריכלות





יצירת קשר ופרסום באתר

קראו אודות אתר Archijob
פרסום ב Archijob
יצירת קשר
חשיפת פרויקטים
שליחת חדשות
המלצות לשיפור
המליצו לחברים

חתימה על ניוזלטר

הוספת ארכיג'וב למועדפים

קביעת האתר כעמוד הבית

 

ארכיג'וב-סטודיו

קורס רוויט
Revit

קורס אוטוקאד
קורס סקצ'אפ
Sketchup

קורס ויריי לסקצ'אפ

קורס עיצוב פנים
מכינה לעיצוב
מכינה לאדריכלות
הכנת תיק עבודות
קורס הום סטיילינג

קורס פוטושופ

קורס פוטושופ
לאדריכלים ומעצבים

קורס אילוסטרייטור
קורס אוטוקאד
תלת מימד

 

לימודים וקורסים

לימודי אדריכלות
לימודי עיצוב פנים
תואר שני באדריכלות ועיצוב
לימודי עיצוב תעשייתי
לימודי תקשורת חזותית עיצוב גרפי
לימודי אדריכלות נוף
לימודי הנדסה אזרחית
מכינות לעיצוב ואדריכלות
לימודי אוטוקאד
לימודי פוטושופ
לימודי רישום וציור
לימודי צורפות
לימודי עיצוב אופנה טקסטיל
לימודי צילום

טיפ אוטוקאד

אנשי מקצוע

אדריכלים
מעצבי פנים
מהנדסי בנין
קבלני שיפוצים
אדריכלי נוף
מעצבים תעשיתיים
מעצבים גרפיים
מבצעי הדמיות
בוני מודלים
ניהול / פיקוח בניה

 

לוח המודעות

דרושים
חיפוש עבודה
לוח דירות - נדלן
קונים - מוכרים

 

חברות ומוצרים

ריצוף
דלתות
אביזרי אמבטיה
ריהוט
מטבחים
חלונות
ריהוט משרד
גינה ונוי
תאורה
עץ
ריהוט גן
קרמיקה
אלומיניום
אבן
חיפוי וציפוי
פרגולות
פרקט

 

פורומים

פורום אדריכלות
פורום בניה
פורום עיצוב פנים
פורום בניה ירוקה

פורום ריצוף
פורום אלומיניום
פורום צבעים וטיח
פורום מים
פורום מיזוג אוויר
פורום דלתות
פורום יבוא אישי מסין
פורום פרזול ועץ

פורום תאורה
פורום איטום בידוד אקוסטיקה
פורום גבס
פורום זכוכית
פורום חיפוי וציפוי
פורום שיש ואבן
פורום בית חכם אודיו-וידאו
פורום אנרגיה סולארית
פורום ריהוט משרדי
פורום תמ"א 38
פורום מדרגות
פורום מטבחים
פורום מיגון וממ"דים
פורום מחשבים ורשתות
פורום הדפסות ופלוטרים
פורום אוטוקאד
פורום הדמיות
פורום סקצ'אפ
פורום פוטושופ

 

 

האתר מנוהל באמצעות חברת ארכיג'וב עסקים בע"מ | כל הזכויות שמורות: איתי אלמוג-בר , אדריכל - יוצר האתר  2000 - 2017 ©
טלפון : 03-7467780 | דוא"ל :
webmaster@archijob.co.il  |  כתובת: ארכיג'וב עסקים רחוב הברזל 38 כניסה ב' קומה 2 רמת החייל - תל אביב
www.Archijob.co.il  |  www.Archifind.co.il  |  www.Archijob.biz  |  www.archijob-studio.co.il

Archijob Business ltd operates the Archijob website  |  All rights reserved : Itay Almog - Bar, Architect - Site creator  2000 - 2017 ©
phone: +972-3-7467780 | email:
webmaster@archijob.co.il  | address: Archijob Business , 38 Habarzel st. B