החצר האחורית הייתה שנים רבות בגבולות השטח האפור בקרב החברה האדריכלית ומתכנני הערים. היא עברה שינויים רבים, מ״חצר השוטפין" של ימי המקרא, לגינות התרבות של העולים החדשים  ועד לחניוני הדיירים של ימנו. החצר האחורית גם מעוררת אינסוף קונפליקטים ודילמות סביב שייכות ובעלות המרחב. מבעלות פרטית, לציבורית ולפרטית חזרה. לאור העיל, חצרות אחוריות רבות איבדו מהחיוניות שלהם, והחלו לגסוס.

ניסיונות "הנשמה מלאכותית" לחצרות אחוריות פעמים רבות נכשלים בשל היותם חיצונים לגוף. לשם כך גויסה המערכת הפנימית להחייאה עצמית של שוניות אלמוגים. זהו מנגנון יוצא דופן אותו ניתן לרתום כשיטת החייאת החצר האחורית של בלוק בניינים. מעשה זה, בא לדון באפשרות להחזיר את החצר האחורית לדיירי הבניין, במשותף, ואף לאפשר לציבור הרחב לפקוד את המקום, איש איש לבחירתו ובאופן ייחודי לו, ולייצר מצבי המחברים בין תרבות, מסחר ופנאי.

מה הוא הטבע בעולמנו? ואיפה אנחנו פוגשים אותו קיום?

בטבע קיימים תהלכים מפתיעים, התהלכים בהם גוף שנפגע משקם את עצמו, למשל נחש שיודע להשיל את עורו, לטאה שמגדלת את זנבה מחדש, ואפילו בגופם של ילדים, אשר מחדשים את קצוות גופם, אצבעות, אף ואת האוזניים בגיל צעיר. במחקר זה בחרתי להתמקד בהתחדשות העצמית של האלמוג.

האלמוג הוא יצור אשר חי בתוך שונית האלמוגים ומקיים את חייו בעזרת מערכות סימביוזיות. למשל עם האצות הים, שמנקות האת הים באזור המחייה של האלמוג ומפרישות חומרים שעוזרים לו לגדול ולהתחזק. דוגמה נוספת לסימביוזה היא דג השושנון שחיי בין זרועתו של האלמוג, זה מגן על הדג בעזרת חומר הצריבה שמפרישים הזרועות, והדג מביא אוכל לאלמוג מחוץ לשונית.

אם אנחנו מתבוננים בתהליך השיקום העצמי של האלמוג, היכולת המופלאה של אותו הגוף לחדש את עצמו למצב בגרות של פה וידים תוך 120 שעות, נותן כוח לאלמוג לשרוד ולהתפתח גם אחרי פגיעה קשה ולהמשיך לתחזק את פעולותיו וחייו בתוך השונית. תהליך זה של רג׳נריישן הציף בי שוב ושוב את השאלה מדוע וכיצד נוכל אנחנו לקחת את התבונה האנושית להתבוננות על הטבע ולתרגם אותו למרחב החיים שלנו הרי הם העיר בה אנו חיים.

לצורך מעשה זה, אנחנו נשאלים על מה הם אותם מושגים שחשובים בעולמנו שיאפשר את חיזוק המערכת הבודדת.התרבות, התרבות זקוקה לפרט לא פחות משהפרט זקוקלתרבות. הרעיון של ריצרדדוקינס על האבולציה התרבותית אפשר את מהלך זה. "האבולוציה אינה תלויה בבסיס הכימי של הגנטיקה, אלא רק על קיומה של יחידת שידור משכפלת כמו במקרה של אבולוציה ביולוגית, שהו הגן, אותו גן משכופל ועובר מגוף לגוף על ידי מסרים ומפגשים וכך מחזק את קיומו בעולם."

משמע בעזרת נתינת כוח פונקציונלי אפשרי לפרט, לבודד, להתחבר למערכת התרבות והחברה הסובבת אותו, כך אנחנו יכולים להבטיח את המשך קיומו.כוונתי שאם נתבונן בתהליך השיקום העצמי של האלמוג ונתבונן בעיר באותו האופן נוכל להבטיח את שיקומו והישרדותו של הפרט בחברה.

לצורך העניין, נתבונן במקרה ספציפי, בלוק הבניינים שנמצא בשכונת נווה שאנן, על רחוב לוינסקי אשר מחבר בין התחנה המרכזית החדשה לבין שוק לוינסקי, נמצא ציר תנועה מרכזי , שבו נעים אוכלוסייה שונה ומגוונת, שאינה רק מקומית, אלה בעלת צרכים אישים מיוחדים ועם שאיפות שונות, ומצב זה צפוי לגדול ולהתרחב לאוכלוסיות מגוונות יותר ומערים שונים, בעקבות בנייתה של הרכבת הקלה, שצפויה לחבר את תל אביב ובפרט את רחוב לוינסקי והעלייה לאזורים של בת ים, ראשון, פתח תקווה והרצליה.

בבלוק הדיירים הנבחן מצואי מערכת מבנית בעלת 24 בניינים. מבינים אלה יוצרות הקשר בניהם בעזרת החצר האחורית, כמרחב חצי משותף. מרחב זה שנזנח ונמצא מחוץ לרדאר שלנו ומחוץ למבט הרגיל שלנו לתכנונן עירוני, מסתיר בתוכו אפשרויות רבות, למרות שאין שמושים מובהקים של שותפי פעולה, קיימים תאים קטנים של שיתופי פעולה בין אוכלוסיית המקום לדירים. שאותם אני מזהה ככוח פוטנציאל להתחדשות פנימית של המבנה.

פוטנציאל החצר האחורי נותן כמעין כוח לדירי הקבע על מרחב הבלוק. בדומה לאלמוג על השונית, שבעזרת שתופי פעולה נכון הוא לחדש את עצמו ולהצמיח את עצמו מחדש.

לתפיסתי ככול שנבצע יותר פעולות ונצור יותר תאים של שוניות אורבניות בעלות מערכות רגנרציה לפרטים כמו שמופעה בפרויקט זה, גם הרחוב יהיה יותר רחוב בקנה מידה מטרופוליני, גם השכונה תהיה יותר מקומית בקנ"מ מקומי, ובהכרח לפרטים שבה איכות חייהם תגדל והמרקמים שלהם בהקשרים התרבותיים תמשך, וגם הקונטקסט המטרופוליני יתפקד בצורה יותר יעילה.