בעתיד מרבית האוכלוסייה תמשיך לגור בעיר. כיום, כאשר ישנו מחסור הולך וגדל בדירות מגורים, העיר מנסה למצוא פתרונות דיור חדשים מתוך מטרה לצופף את המרחב הבנוי. בפרויקט הגמר של גל נמרי נשאלת השאלה: עוד בטרם נחפזים לפתרון , יש לענות על השאלה מהו תכנון עירוני טוב? 

הנושא נחקר בפרויקט דרך בחינת המושגים צפיפות ושקיפות. במאמר שכתבו קולין ראוו ורוברט סלוצקי בשנות ה-70, מתוארים מושגים הנקראים שקיפות ליטראלית ושקיפות פנומנאלית. במאמרם הם נסמכים על טענת הצייר ג’ורגקייפס שטען כי המושג שקיפות מתאר חלל בו מתקיים מצב של בו-זמניות. ראוווסלוצקי טוענים כי כאשר מתייחסים לשקיפות בחלל של שלושה מימדים קיימת הבחנה בין שקיפות ליטראלית המאפשרת קיום מצב אחד ויחיד. לעומת שקיפות פנומנאלית המאפשרת היתכנות של מספר מצבים בו-זמנית היוצרים דבר מתוך דבר.

כמקרה מבחן בחר נמרי לתכנן מרחב בנוי בעיר גבעתיים על גבול תל- אביב. האיזור בו בחר להתערב ממוקם בשיכון קופת חולים, מתחם המכיל שמונה בנייני רכבת. צורת התכנון של בנייני הרכבת בארץ הפכה נפוצה בשנות ה60 כמענה למצוקת הדיור בעקבות עלייה מאסיבית של עולים חדשים. כיום, 50 שנה אחרי, ישנו נסיון להפוך את השיכונים לפרוייקטים מסוג פינוי בינוי כאשר התוצאה הסופית מתקבלת בדמות מגדלים גבוהים היוצרים חיי ניתוק בין האנשים.

בפרוייקט שלו מציע גל נמרי צורת בינוי עירונית חדשה מבוססת מרקמיות מתוך כוונה לחזק את חיי הרחוב והקהילתיות. הבינוי בפרוייקט נובע מתוך סופרפוזיציה בין מהלך תנועת הולכי הרגל (קשיח) לבין מרחב בנוי (גמיש). מתוך הבנת השקיפות הפנומנאלית מציע נמרי היפוך בין הבינוי הקיים לסביבה העוטפת אותו. פעולת ההיפוך מחזקת את הרחוב. היא מגדירה ותוחמת אותו בדפנות הבניינים ומוסיפה שכבה נוספת לסופרפוזיציה. כך נוצרים מקומות שהייה בקנה מידה קהילתי המבוססים על מיקומי השיכון הישן.

עבור הדיירים התוחמים את החצר המקומות שנוצרים משמשים למשחק ומפגש. עבור הולכי הרגל החצרות משמשות כמקומות שהייה. מערכות התנועה בפרוייקט הן חיצוניות ומקבילות לרחוב מתוך כוונה לשמר ציר תנועה ברור. בכדי להעניק גמישות לחזית הבניינים נעשה שימוש באלמנט בעל צורה קשיחה היודע לשנות את ייעודו בצורה גמישה- להוות תוספת בנייה, לשמש כמפתן כניסה או ליצור חציצה והפרדה זמנית בין החזית לרחוב. הדיירים הם המחליטים על מיקום האלמנט וייעודו בהתאם לרצונם.