בפרויקט הגמר שלה במכללת ''שנקר'' התבקשה יסמין נחמן להתמקד בעוולות/הדרות חברתיות. את שכונת נווה שאנן בתל אביב הכירה בתקופת ההתנדבות שלה במקלט לדרות רחוב - מכורות לסמים וכאלו שעוסקות בזנות, באזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. נחמן חזרה לשם מתוך כוונה לחקור ולאתר את ההשפעה של כשלים תכנוניים במרחב הציבורי, ולהציע כלים עיצוביים להתערבות על מנת ליצור מומנטום לשינוי מסוים. 

שכונת נווה שאנן תוכננה והוקמה בשנות העשרים כחלום אוטופי של מרכז חקלאי עירוני. במהלך השנים נפערו פערים משמעותיים בין הכוונה התכנונית להתרחשויות בשכונה – המבנה הסוציו אקונומי של האוכלוסייה והתאמתו לכוונות האוטופיות של התכנון. בשנות השישים, עם הקמת התחנה המרכזית החדשה בשכונה, על מערכת הכבישים, החלה נטישה של השכונה מתושביה. כידוע, התחנה המרכזית הפכה ל''פיל הלבן'' הגדול בישראל ועמדה ריקה ומוזנחת שנים רבות.
בשנות התשעים החלה תנועה משמעותית של מהגרי עבודה ופליטים לישראל, אלו התרכזו בשכונה וכיום כתשעים אחוז מתושביה הם מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט אשר גרים בצפיפות בשכונה המדרדרת הן ברמה של השירותים הפיזיים והן מהבחינה הסוציו-אקונומית.

לאחר חקירת המרחב כולו, בחרה נחמן להתמקד בשטחים הציבוריים, אשר במקום לשמש ''ריאות ירוקות'' וגינות משחק לילדים, התהוו כמקומות לדרי רחוב המשתמשים בסמים ונשים העוסקות בזנות.

האיסור העירוני על הקמת גינות בשכונה, על מנת למנוע התקהלויות מטרידות, יצר בשכונה חוסר גדול במרחב משחק ושהיה לילדים. על מנת לעצב מרחב לילדי השכונה, נדרש שאותם אלמנטים לא יאפשרו התהוות של פינות מסתור אשר יהפכו מיידית למקומות לסחר ושימוש בסמים. 
נחמן עיצבה אלמנטים מרחביים העושים שימוש בשמש ויוצרים מקומות על-ידי ''משחקי'' אור וצל. תחילה, יצרה משטח ניסיוני מדפי שקף ולוחות עץ אשר אותו הציבה בגינת משחקים במרכז העיר. ניסיון זה גרם לה להבין ולראות את התגובות הנלהבות של הילדים ואף של המבוגרים.
לבסוף, בחרה נחמן אלמנטים של לוחות פלסטיק צבעוניים ובעלי שקיפות אשר מתחברים לרשת ברזל דקה. לוחות הפלסטיק יוצרים השתקפות של מפת העולם וזאת כדי לטשטש את המבוכה שחשים ילדי השכונה מארצות מוצאם ולהעצים את תחושת השייכות. נחמן יצרה מרחב אשר מציץ ונעלם, מופיע ומתחבא ומשמש כמרחב החלומות והאפשרויות של הילדות.