TECHNOPOETIC - הטכנולוגי כפואטי

בפרויקט הגמר שלה חוקרת יונינה וינברג-כהן את מושג הגבול, כיחס בין הפנים לחוץ, או כמרחב ''ביניים''. לרוב אנו מתייחסים לגבול כמעטפת, המגדירה באופן דיכוטומי תוכן פנימי ואת גבולה של הצורה. בכך, מרחב החוץ נשאר כתוצר לוואי של האובייקט. וינברג-כהן מתייחסת אליו לא רק כמגדיר פנימי, אלא גם כפותח מקום פואטי. הגבול לא בהכרח חוסם את התוכן הפנימי, אלא מהווה מקום עם ונוכח.

העידן הטכנולוגי והדיגטלי פותח בפני האדריכל שאלות חדשות בהתמודדות עם תפיסת המרחב והמקום. הטכנולוגיה מתפתחת ומתקדמת בכל יום, בצעדי ענק, ומחייבת להתמודד עם אופני ביטוי טכנולוגיים וטקטוניים חדשנים. שינויים אלו באו לידי ביטוי לדוגמה במימד הגבול, כאשר השימוש בה אפשר לצמצם מרחקים ולפתוח גבולות פיזיים, ואף תודעתיים. מכשירים כגון מחשבים, טלפונים סלולאריים ורשתות אינטרנט, אפשרו קשר עם מקומות רחוקים. האפשרות להיות ולחוות מקומות באופן וירטואלי גרמה לצמצום המרחק. אף האופן בו מידע נגיש עבורנו היום, כאשר בלחיצה קטנה כל העולם נפתח.

אך יחד עם האפשרויות החדשות ופתיחתו של העולם וצמצום המרחק, נראה כי מימד מסוים אבד. בעקבות כך שואלת וינברג-כהן מה הוא הדבר שאבד? האם מה שאבד בעקבות החידושים הטכנולוגיים הוא המימד הפואטי? והאם בעידן העכשווי הטכנולוגי יש עדיין מקום למרחב מסוג זה?

בכדי לדון בשאלות אלה פנתה הסטודנטית להגותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר דן בשאלה על מהות הטכנולוגיה. לטענתו שאלה זו היא בעיקרה שאלה בדבר ההוויה. ומצביעה על אופן השתכנותנו בעולם. לשם כך הוא פונה לחקירה האטימולוגית של המילה.
המילה טכנולוגיה היא מהשורש היווני של המילה Technikon שקשור לשורש של המילה Techne, אשר משמעותה קשורה גם לפועל של האמנות והיצירה וגם של המחשבה והרוח. כלומר, הטכנולוגיה והפואטיקה קשורות ומאוחדות, והקשר שלהם יחד מתגלה במקום ויוצר את החוויה אנושית של החלל.

אך האם הקשר בין הטכנולוגי לפואטי עליו כותב היידגר, רלוונטי לתפיסתנו של הטכנולוגיה במאה ה-21?
את הדיון במושג הגבול בוחרת יונינה וינברג-כהן לנהל בירושלים באזור רחוב יפו, אגריפס והנביאים, כאשר גבול החוץ פוגש גבול פנימי. אלה חוצים האחד את השני ויוצרים מצבים של "מרחב ביניים". היא מגדירה את המקום של מרחב הביניים בין רחוב יפו לאגריפס בתור מרחב מקומי הכולל בתוכו את איזור השוק, ויש בו התנהלות מקומית. וינברג-כהן יוצרת במרחב זה בלוק חדש לעיר אשר יתחבר אל הדופן מרחוב יפו ויתקפל פנימה ליצור מרחב ביניים עם חצר פנימית.

לעומתו, את מרחב החיבור בין הרחובות יפו לנביאים מגדירה הסטודנטית כמרחב "אוניברסלי גדול", מעבר לקיום המקומי של ירושלים. מרחב המאפשר מקום לתופעות מחוץ לירושלים המקומית להתיישב בו, מרחב איסוף המאפשר לדברים להתחבר אליו וליצור מרחב ביניים חדש.

וינברג-כהן יוצרת במרחב הזה מפגש בין אנשים שלא עובר דרך הדיגיטליות והמכשירים הסלולאריים, אלא דרך המרחב הבנוי. מרחב הביניים הזה הוא שיוצר את הקשר בין הגבולות ויחבר את הפנים אל החוץ ולהיפך.