"שני בתים בזמן"

הפרויקט עוסק בזמניות ובזמן, ובמטענים היסטורים ופוליטיים שצפים במפגש בין עבר והווה. הפרויקט מציג התערבות בשני מבנים חרבים בעלי מטען היסטורי, ותכנון מחודש שלהם תוך שימוש בתהליך ההתפרקות כנקודת מוצא, המהווה רובד נוסף במימד הזמן.  זאת תוך שימור הדנ"א הארכיטקטוני של כל מבנה כזכרון.
חורבות המבנים מקבלות גלגול חיים חדש – בתור חללי זכרון וארכיון היסטורי למבנים ולהיסטוריה מקומית, יהודית וערבית.
הפרויקט מתבסס על התערבות בשני מבנים היסטורים חרבים, נטושים ומטים לנפול, בשמורת טבע פסטורלית; גבעות טירת שלום שבין נס ציונה לרחובות. ככל שהעמקתי בחקירת הרקע של אתר זה, נתגלתה תמונה היסטורית- פוליטית טעונה; לצד  שרידי מבנים מראשית ההתישבות היהודית מהמאה ה-19, ישנם מבנים שהם שרידים להתישבות ערבית ענפה ומשגשגת שהתקיימה באזור עד הקמת המדינה, בעיר ואדי חנין (היא נס ציונה לשעבר) ובכפר הגדול קובייבה.
האתר מגלם בתוכו את המתח בין עבר להווה – והפרויקט מציע דרך להתמודדות עם מציאות אוניברסאלית זו, בה הכל קם ומתקיים על הריסות מה שקדם לו, יחד עם היכולת לגלות רגישות עבור הסיפור ההיסטורי המקומי כפי שהוא ראוי להזכר.
זהו סיפור מקומי- ישראלי בדיוק כפי שהוא סיפור אוניברסאלי, שנכון לכל מקום, לכל תקופה ולכל תרבות.
בחרתי ליישם את ההתערבות בשני מבנים שמצויים על קצוות דרך עפר אחת, ומהווים את שני קצוותיו של הסיפור ההיסטורי:
הראשון, מבנה כורכר חקלאי, שבנייתו מתוארכת לשנת 1880 לערך, ומיוחסת לראשוני המתיישבים היהודים, ששימש כבית אריזה עבור ענף הפרדסנות באזור; המבנה השני הוא מבנה קשתות, בית מגורים ערבי בן כמאה שנים, שמאפייניו האדריכליים ואיכות בנייתו מעידים על אמידותם הכלכלית של בעליו.
ההתערבות במבנים היא כרובד נוסף בשכבות הזמן, ואיננה נוקטת בגישה של שימור/שחזור, אלא ביצירה של חלל נוסף, שמשמש כארכיון היסטורי וחלל זיכרון עבור המבנה והתרבות אליה שייך. לעיתים המבנה הנוסף חובק את המבנה הישן, "צף" מעליו, מוכל בתוכו, ולעיתים מספק חיזוק מבני, בעוד המבנה המקורי ממשיך להתפרק באופן הדרגתי במהלך עשרות שנים עד להעלמותו הסופית.
ההתפרקות של המבנים היא נקודת המוצא לתכנון, והיא משל להתפרקות הזכרון, ומה אנחנו כחברה בוחרים לשכוח. בעצם ההסבה של המבנים האלו לארכיון היסטורי, אני בוחרת לעמת את הצופה עם העבר הטעון והזמניות של ההווה, ברגע נתון אחד.
התכנון על כן, מבוסס על חקירה ולמידה של תהליך וקצב ההתפרקות האלמנטים השונים במבנה. תחילת התכנון היא משלב ההתפרקות הסופי והמאוחר ביותר, בחפיפה עם המצב הקיים בימינו, וכך התכנון שלו מתבצע בכמה מימדי זמן במקביל. בנוסף לכך, בכל אחד מהמבנים נעשה זיהוי של המאפיין הבסיסי ביותר, הדנ"א המבני, שהוא האלמנט היחיד שנבחר להיות משומר ומחוזק.
הבחירה ליישם מהלך ושפה עיצובית זהה על שני המבנים, באה על מנת לבטא את השיוויון ביניהם בפני הזמן, ולעורר מחשבה סביב הזמניות שלהם, והתרבויות אותן הם מייצגים.
בכל אחד מהמבנים מוצגת ההיסטוריה המקומית, מנקודת מבט משתנה – היהודית והערבית, במקביל להצגת תהליך ההתפרקות של המבנה. החלל הפנימי בנוי כמרחב של מפלסים צפים, כאשר סירקולציית התנועה מאפשרת סוג של חווית מסע תהליכית, באמצעות כניסה ויציאה בשתי נקודות שונות. החיבור בין המבנה הישן והמתפרק למבנה החדש מייצר מתח ונקודות מבט שונות על החזיתות הפנימיות המתפרקות, כמו כן חללים ריקים ומוגדרים מתוכננים על מנת לאפשר את התפרקות חלקי המבנה לשטחם. המבנה החדש מתפקד כמעין extension, תוסף על המבנה המקורי, שנחשף באופן הדרגתי עם הזמן, ובוחר לשמר צורנית וקונסטרוקטיבית אזורים מסוימים במבנה- כך שביום בו יוותר חשוף לחלוטין הוא יהיה לשריד אחרון וזכרון למבנים אלו.