פרויקט היפאטיה נולד מתוך שאלות על ייצוג של גוף ומיניות נשית,שאלות על תפקידה של המעצבת בחברה, מהו עיצוב נשי ומהו עיצוב לנשים.

במסגרת הפרויקט הזמנu נשים להשתתף בתהליך העיצוב. כ-100 נשים בין הגילאים 19 עד 76,נשאלו שאלות על עירום, כאב, הנאה, התבוננות בגוף וחוויה אינטימית מול אדם אחר/ת. מרצף התשובות של כל אישה יצרה המעצבת כד מקרמיקה בשיטת תבניות מתחלפות. כל "פרוסה" בכד מקבלת צורה, צבע וגודל בהתאם לתשובתה של כל אישה, כך נוצר כד אישי וספציפי עבור כל משתתפת בפרויֿקט.
 
כל אחד מהכדים מחביא בתוכו ״סוד״. הם לא מוסרים את כל המידע ובכך שומרים על מימד הפרטיות. אך גם מספרים סיפור שקשה לספר באופן ישיר מאחר והוא זניח, אינטימי מדי או קשה ואישי במיוחד בעיני שאר החברה. בדרך זו הפרויקט נותן ייצוג במרחב של חוויה הן אישית והן משותפת ומהווה לנו מדיום ופלטפורמה לשיח זה.

הפרוייקט נפתח באינספור שאלות. אחת ההבנות החשובות עבור המעצבת הייתה ההבנה שניתן להשתמש בשאלות כחומר גלם וכך נוצר השאלון המפגיש בין מעצבת למשתמשת. '' בתור המעצבת המובילה את הפרוייקט אספתי מידע, וניסחתי חוקים על אופן ההצגה שלו''- מספרת תאיר אלמור. ''כל אישה ״יצקה״ אל תוך השאלון את דמותה, וכך נוצר אובייקט שלם ואחיד מתוך הרבה חלקים שונים ונפרדים''.

פרוייקט היפאטיה הינו פרשנות תלת מימדית לדאתה (מידע). כיום, עיצוב דאתה נחשב תחום רחב, אך כיצד מעצבים דאתה כאשר המידע אינו קבוע ומשתנה כל הזמן? זוהי הסיבה לבחירת טכניקת העבודה בתבניות מודולריות.
המטרה הייתה לייצר אובייקט שיכול להשתנות, ושניתן יהיה להחליף לו חלקים, אך תמיד יניב אובייקט שלם. התבניות המודולריות מאפשרות זאת. הערמת כל ה"פרוסות" זו על זו יוצרת מעין מגדל שממנו בנוי הכד.

האובייקטים בפרויקט משתנים בהתאם למקום בו היתה האישה עם עצמה ועם גופה באותה נקודת זמן בה השתתפה בפרוייקט. הם אינם קבועים מכיוון שהם ״מודדים״ מידע משתנה. ההשתנות הזו מאפשרת לכל אישה ליצור כד שהוא אישי, וכמעט שאין שני לו, שכן ישנם עשרות אלפי צירופים אפשריים, דבר שהופך את הכד להיות מעין ״מזכרת״ אישית לכל אישה- לעצמה מעצמה.