סוגיית הכפרים הבדווים הלא מוכרים בנגב מהווה כיום את אחת הבעיות החברתיות, הסביבתיות והתכנוניות הבוערות ביותר בישראל. למעלה מ-100,000 אזרחי המדינה חיים במצוקה עמוקה, המדינה מתמודדת עם חוסר שליטה במרחב עצום ויחסיה עם האוכלוסייה הבדווית מתדרדרים. מערכת התכנון המוסדית אינה נותנת פתרונות מספקים לבעיה במשך עשרות שנים.

כתוצאה מההזנחה המתמשכת של הממסד התפתחו הכפרים הבדווים לאורך השנים באופן עצמאי ונוצרו בהם דפוסי ארגון פנימיים. דפוסים אלה נבעו לרוב מאילוצי הסביבה ומהמחסור באמצעים אך ניתן גם למצוא בהם ביטוי למאפיינים תרבותיים ייחודיים.

לאורך השנים נעשו מצד המדינה ניסיונות שונים להסדרה שלא צלחו. הבעיה בגישות שננקטו עד כה היא הניסיון להנחית על ההתיישבות הקיימת מודלי פיתוח קיימים – עירוניים, כפריים, פרבריים. קיים פער משמעותי בתחומים שונים בין המודלים הקיימים לבין דפוסי ההתיישבות של הקהילה הבדווית, ולפיכך טמון במודלים אלו פוטנציאל מצומצם לדיאלוג ממשי לקראת הסדרת ההתיישבות.
על מנת לתכנן באופן שלא עושה עוול לאוכלוסייה הבדווית, ששומר על רצונותיהם ודפוסי חייהם של התושבים ועם זאת מסדיר את ההתיישבות – דרוש פיתוח של סוג התיישבות חדש.

הפרויקט מציע גישת תכנון פרמטרית המאפשרת להכליל מדדים שונים: מבנים חברתיים ומשפחתיים בקני מידה שונים לצד חוקי התכנון הממסדיים וכך ליצור תכנית ראשונית הנובעת מתוך ההיגיון הפנימי של ההתיישבות.
מתוך רגישותו של הכלי הפרמטרי למדדים מקומיים שונים הוא יכול לשמש בידי מתכננים ככלי דיאלוגי המאפשר הסדרה של מצב קיים וניווט גמיש של גידול ההתיישבות העתידי.