הפוליטיאה - מרחב דמוקרטי חדש בישראל

בעשרות השנים האחרונות נשחק לאטו מושג "המדינה" במדינת ישראל. ממשלת ישראל לדורותיה, השילה מעצמה את הערכים שעל פיהם הוקמה מדינת ישראל וצמצמה את תחומי אחריותה כלפי אזרחיה. לדוגמא נהירה של הציבור הישראלי לרפואה הפרטית בעקבות קריסה הדרגתית של הרפואה הציבורית בישראל, העמקת העוני בעקבות עליה דרסטית ביוקר המחייה, דור שלם אשר אינו יכול לרכוש דירה מבלי הון עצמי גדול ועוד ועוד.
כתוצאה מכך, בישראל של 2017 ישנו מצב חסר תקדים של ריבוי עמותות וארגונים הנכנסים לוואקום שיצר הממשל. בישראל מספר העמותות הגדול ביותר בעולם המערבי יחסית לגודלה של האוכלוסייה.

מצב זה מצער מצד אחד, כיוון שהאדם הקים את הארגון הנקרא מדינה בכדי ליישם את האינטרסים האזרחיים של תושביו. והדבר משמח מצד השני, כיוון שלאזרחי ישראל אכפת מהמקום בו הם חיים ורוצים ליצור מציאות וסביבה טובה יותר.
ישנו מרמור רב בציבור הישראלי, כיוון שבישראל קיים פער מהותי בין פוליטיקה (שינויים שבני אדם רוצים לעשות), לבין מפלגתיות (הארגון הפרלמנטרי של השלטון בישראל). הדבר מיוצג בצורה בוטה בהתקשרויות הקואליציוניות הנותנות כוח רב מדי למפלגות קטנות, המבצעות "מחטפים" בסדרי העדיפויות הציבוריים.

כתוצאה מכך, בשנים האחרונות אנו עדים לאקטיביזם חברתי ופוליטי חסר תקדים הנובע ממיאוסו של חלק מהציבור מהדרך בה מתנהלים ענייני המדינה. הפוליטיקה הישראלית נגועה קשות בשיקולים זרים של בעלי שררה וממון ובחוסר ראיה אסטרטגי ארוך טווח, בכדי לייצר תהליכים בעלי משמעות שיובילו למציאות טובה יותר, אפיק ותקווה. בישראל ישנו פער הולך וגדל בין מעמדות, תופעה שלילית שמשקפת חולי חברתי עמוק.

בעיה חמורה נוספת היא שחיקת ערך הדמוקרטיה בישראל. ישראל, בגלל מיקומה הגאוגרפי הייחודי ומצבה הגאופוליטי המורכב, היא "דמוקרטיה מתגוננת", כלומר לעיתים מופרות זכויות אדם בכדי להגן על שלימות ובטחון המדינה. אך בשנים האחרונות אנו עדים למצב קיצון של תופעה זו ולהתקפות חוזרות ונשנות על גופים האחראיים לשלמותו של "הפאזל הדמוקרטי", כגון: בית המשפט העליון, מבקר המדינה והתקשורת.

מכיוון שבישראל אין חוקה, ראש בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרון ברק, החל לנקוט "בשיפוט אקטיביסטי", כלומר פרשנות סובייקטיבית של החוק לפי ערכים דמוקרטיים וערכי זכויות אדם. אך בעקבות עליית תפיסות הלאום בישראל, בית המשפט העליון החל לאבד מהלגיטימציה שלו בעיני חלקים נרחבים מהעם ושלמות שלטון החוק בישראל נתון בסכנה חמורה. בית המשפט העליון עוסק בנושאים מורכבים ביותר ובהתנגשות בין תפיסת "הדמוקרטיה המתגוננת" לבין זכויות אדם. הדבר שוחק את מעמדו והמתח בין הממשל-הציבור-ובג"ץ, הוא חבית חומר נפץ.

בישראל כיום האקטיביזם החברתי מעוגן בשני מרחבים: המרחב הווירטואלי והספירה התל אביבית.
ישנה בעייתיות במרחב הווירטואלי כיוון שבעידן הפוסטמודרניסטי בו אנו חיים, אימג' יוצר לעיתים מציאות שקרית ואנו נתונים בתחרות משיכת חבל של קיצונים המנצלים מניפולציות אלה. כיכר רבין בת"א היא המרחב הדמוקרטי היחידי הקיים בישראל, אך לא זהו המקום בו מתקבלות החלטות על גורלנו. הדבר נובע מהתהוותה של "מדינת תל אביב" אשר מתאפיינת בבועתיות ואינה משקפת נכונה את "המצב הישראלי". כל פעילות אקטיביסטית המתרחשת בבועה התל אביבית, מדירה תרבותית את שאר אזרחי ישראל מהזדהות עם מאבקים חשובים ומייצגת תהליך מורכב שהתפתח במהלך שנים, שמתאפיין בתחושת ניכור ואליטיזם שמאפיינת את "מדינת תל אביב". תרבות הדיון הדמוקרטי צריכה להשתנות וישראל זקוקה למרחב דמוקרטי מהותי, במקום בו מתקבלות ההחלטות.

"קריית הלאום" בירושלים, היא צומת קבלת ההחלטות בישראל. זה לצד זה שוכנים המבנים בהם מחליטים על גורלנו; הכנסת, בית המשפט העליון, משרד האוצר, בנק ישראל, משרד החוץ וכו'.

במתחם זה אין שום ביטוי לאזרח הרוצה להשפיע על מדיניות הממשל והכנסת. המקום מהווה מגדל שן שלטוני ולא מרחב דמוקרטי תוסס, אשר בו האזרחים יכולים "לשבת על ראשם" של מנהיגיהם. פרויקט הגמר "הפוליטיאה" מנסה לצקת משמעות חדשה לביטוי המקראי "לעלות לירושלים", כיוון שיצירת שינוי דורשת מאמץ, מחויבות ולקיחת אחריות.

בראשית דרכה של הדמוקרטיה ביוון העתיקה הייתה "האגורה", מקום בו נערכו מפגשים ציבוריים, מרחב שמאפשר לאזרח להשפיע בצורה ישירה על קבלת ההחלטות. לדעתי צריך להחיות רעיון זה, בהתאמה לרעיון הדמוקרטי המודרני המבוסס על דמוקרטיה ייצוגית וליצור מרחב דמוקרטי חדש לישראל, אשר בו האזרחים מהווים חלק אינטגראלי "מהפאזל הדמוקרטי" הקיים.