''Reaching Out'' - בין עיר גנים לאזור תעסוקה מטרופוליטני – בחינה מחודשת של אזורי תפר עירוניים
|אזור עבר הירקון המזרחי – תל אביב|

אזור צפון תל אביב, שכונות עבר הירקון המזרחי, מאופיין בדפוס התפתחות עירונית מסוג "קפיצת צפרדע": למעשה נבנה גוש "עירוני" נפרד במרחק מהיישובים הסובבים אותו, באופן עצמאי וללא שיוך לעיר מסוימת, כאשר בשנות -50 הוחלט לספח אזור זה לעיר תל אביב.

כיום האזור מתפקד בעיקר כשכונת שינה לתל-אביב. יש בו אזורים מוגדרים מאוד ומנותקים זה מזה: מצד אחד שכונות מגורים הומוגניות, ומצד שני תעסוקה ומסחר- אזור תעסוקה רמת החי"ל, ולצידם נחל הירקון, שחוצה וחולף על פני מספר ערים בדרכו לים. כתוצאה מכך, ולמעשה כתוצאה מתכנון עפ"י תפיסת החלוקה לייעודי קרקע מוגדרים ונפרדים, נוצרים מרחבים חסרי הגדרה, אזורי תפר עירוניים, שנופלים בין ההגדרות. הם אינם מקום ואין להם שם, והמעבר בהם מלווה בתחושה של ניכור וחוסר נוחות, בעיקר להולך הרגל: ציר ראול ולנברג יחד עם השטחים הפתוחים הצמודים אליו (רצועת גינון סביב השכונה וחניונים רבים) וכן רצועת פארק הירקון הסמוכה לנחל באזור זה.

ניתוח אורבאני
מגולמת סיטואציה של "עיר גנים" מצד אחד ומצד שני משהו יותר ניו-יורקי באינטנסיביות שלו. כל אחד סובל מאותה "מחלה" של חד גוניות בפני עצמו: אותם אנשים, חתך גילאים, מצב כלכלי סוג פעילות ושעות פעילות זהות, ושניהם נפגשים באותם אזורים שהפכו לאזורי תפר בעיר בעקבות סיטואציה זו. תפר נוסף נגלם במרחב שבין ה"עיר" לבין ה"טבע" החיצוני הבלתי נגיש - הנחל והשדות, שכיום כמעט ולא מודעים לקיומם באזור זה. ניתן לאפיין את האזור כטלאיי-שכונות מנותקות לצד אזור תעסוקה עירוני, שניהם חדגוניים, מופנמים, ו"מסבים את המבט" אחד מהשני ומה"חוץ": מהטבע ומנחל הירקון הסמוך.
יעדים ויישום
היעד הוא לקחת אזור זה עם אזורי התפר שבו, הקרעים שבו, ולהפוך אותו לישות אורבאנית וחלק משמעותי מהעיר והמטרופולין. המטרה היא להזין את המקום הזה בערכים מבחוץ- מכיוון  אזור התעסוקה, השכונות וכן מהטבע, מ"חוץ העיר", תוך כדי חשיפה של שכבות התכנון השונות ופתיחתן לאזור הציר בו התמקדתי: רחוב הנחושת, תפר חסר הגדרה נוסף, המחבר פיזית בין השכונות, אזור התעסוקה וחוץ העיר.
במרחב זה אני מציעה שתי דפנות ציבוריות חדשות הפונות לציר הנחושת, ומגבשות את צורתו ומאפייניו. הדפנות באות לגשר על מרחב ציבורי וחזיתות רחוב שאינם מעודדים פעילות אנושית כלשהי.

דופן אחת "מושיטה יד" אל חוץ-העיר, השנייה מכניסה ומכנסת אל מרחב ציר הנחושת. כאשר החוץ-עיר נכנס, כך גם העיר מוציאה מעצמה, מנכיחה עצמה מחוץ לגבולותיה – עפ"י סכמת "עוגן" ו"מעגן".
המתח הצורני בין הדפנות נועד להדגיש את מאפייניהם ומטרותיהן השונות של הדפנות וכן ליצור מהלך תנועה המעודד מעבר מהשכונות הסמוכות והסביבה אל אזור ההתערבות, החל ממעבר דרך השכונה המגיע לנקודות תצפית בקדמת השכונה, דרך רחבת הכניסה למתחם שמעליה ניצב מגדל רב-קומות, ופתיחה לכיוון חוץ-העיר. כמו כן, מבני שער ברחובות הניצבים לציר – רחובות קיימים וחדשים (על-חשבון חניונים פנימיים) ביחד הם היוצרים תנועה בניצב לציר ובמקביל לו –חוצות את שכבות התכנון הנפרדות.
הדופן הצפונית (בחלק העליון של המודל) משמשת כטיילת רב-מפלסית היכולה לשמש כמקום לפעילויות ארעיות, כגון שוק מתחלף ודוכנים, כמו כן להפסקות של העובדים במקום וכדרך חווייתית לבאים מפנים המתחם ומבחוץ. מעודד קשר ואינטראקציה עם המבנים הקיימים וגם עם מפלס הרחוב. הדופן הדרומית, היותר בנויה, משמשת כדופן מסחרית גדולה יותר וגם היא יוצרת קשרים עם המבנים הקיימים ועם הרחוב. ביחד, מגבשות את צורת החלל העירוני, שהופך למכנה המשותף לאזור כולו. המרחב מהווה מצע לפעילות אנושית מגוונות עם מעברים שהופכים טבעיים ואנושיים יותר.
בסופה של הדופן הדרומית נמצא מוזיאון שהגישה אליו היא דרך גשר הולכי רגל שמהווה מקום בפני עצמו עם מקומות ישיבה, צמחייה וצל. גישה נוספת היא מהכיוון הנגדי, מחוץ-העיר. המוזיאון משמש כנקודת שיא ויעד לדופן זו ו"פריצה" של העיר מעבר לגבולותיה. המבנה שבסוף הדופן הצפונית מורכב ממספר האנגרים גדולים (חללים לפעילות משתנה), חלקם פתוחים וחלקם סגורים. נמצא בגדה של העיר וממוקם במקביל לתוואי הנחל.
שני המבנים מעודדים גם הם תנועה בניצב ודרך שכבות התכנון הנפרדות ופעילות על גדות הנחל ובציר הנחושת עצמו. מבנה המוזיאון, הנמצא בגדה הנגדית לעיר, מחולק לשני אגפים מרכזיים: אזור תערוכות ובו סכמת התנועה היא מעגלית, דרך רמפות בין חללי התצוגות. בחלק זה ממוקמים גם אזור הקבלה, משרדי ההנהלה וגרעין המבנה המרכזי. לצד אגף זה ממוקם אגף צר וגבוה יותר בצורתו המיועד ליוצרים ואמנים בקומות העליונות כחללי עבודה פתוחים ומשותפים, בקומת הכניסה חנות ליצירותיהם ולמזכרות המוזיאון, ובקומה מתחת, מסעדה הפונה לנוף העיר והנחל. בקדמת המבנה רחבת כניסה ובה נקודות תצפית בשני מפלסים, אזורי המתנה, מנוחה ופנאי.

לסיכום, ציר הנחושת, שהיה מרחב מת וחסר הגדרה הופך לחלק מרשת עירונית, הירוק השכונתי גם הוא מתחבר ע"י חשיפת פארק הירקון והכנסתו לציר, המעברים הופכים לטבעיים יותר ולא מבוססים על רכב בלבד-בניצב לשכבות התכנון ולא רק לצידן-דרך מרחבים ציבוריים חדשים שנוצרים על חשבון מרחבים לא מוגדרים ששלטו במרחב מקודם. כך הקרעים באזור זה בעיר מתמלאים בתכנים והאזור הופך ליישות אורבאנית עצמאית, אך כחלק משמעותי מהעיר והמטרופולין שמשרת את האנשים בעיר.