רגע בא, ורגע הולך. רגע קורה במקום ומייצר זיכרון של מקום. רגע שלא ישוב וכל רגע. ברגע מסוים. יש רגע לא מסוים? נמצא לרגע ונעלם. האם רגע בעל ערך מבחינתי יכול להיות רגע בעל ערך מבחינתכם?

פרויקט זה מאמין שכן ובודק כיצד.

רגע הוא עניין של תודעה. ללא התודעה הוא לא קיים. מה מאפשר להגיע למצב התודעתי הזה? היציאה מתוך היומיום, היציאה מאזור הנוחות.מצב בו אנו יוצאים מתוך המסגור של ההרגל שלנו למצב חדש, לא מוכר ובזכות היציאה הזו נפתחת האפשרות להיות מודעים לרגע.

את מושג "הסופר מודרניות" הגדיר מארק אוג' בכדי לתאר את השינוי התרבותי המתקיים בחיינו עקב הימצאות במרחבים היוצרים בידוד, מרחבים הנקראים "לא מקומות" - תחנות רכבת, סופרמרקטים, מרחבים ירוקים וכבישים מהירים.לא כמו ברחובות, בהם גם קיימת תנועה, אך אנו לא מבודדים. הרחוב הוא המקום בו אנשים מתאספים בכדי להיפגש, לדבר, ללכת, לקנות. מתקיימת אינטראקציה. חיינו בעידן הסופר מודרניסטי הופכים אותנו לאינדיווידואליסטים יותר ויותר כשאנחנו שוהים במרחבים מלאי הסחות דעת המכניסים אותנו ל"לופ" המתמשך שגורם לנו לנסות "לנצח את הזמן". להספיק כמה שיותר דברים בכמה שפחות זמן. דרך חיים זו גורמת לנו להתנתק מהצורך הפנימי האמיתי שלנו בתור בני אנוש, הצורך בחברה ובאינטראקציה.

עלינו לשים לב ודגש שגם במהלך היום-יום והשגרה קיימים רגעים לא שגרתיים החולפים על פנינו בגלל הימצאותנו בתוך ה"לופ" ואנחנו בתור חברה לא עוצרים רגע ומתבוננים. פרוייקט זה מציג פלטפורמה לרגעים אלה הנמצאים במקומות ה"לא צפויים" לנו. אנחנו נוטים לעצור ולהגדיר רגע כ"רגע" כשמדובר בדבר מספיק גדול המסיט את תשומת ליבנו וגורם לנו לעבד את הנתונים מחדש. אבל האם הרגעים האלה לא נמצאים בכל מקום ובכל זמן?

פרוייקט זה נובע מבדיקות ומקרים אמיתיים והעדות שלהם. המהלך החקירתי התחיל ממסעה האישי של דנה רפפורט לברלין ותיעודו ביומן. לאחר ניתוח האירועים במסע, יצרה בדיקות נוספות בזמן הווה, בתוך שגרת היומיום. "שוטטתי, תיעדתי ובחנתי שוב את השיטוט שלי. ייצרתי לעצמי עוד מקרים פרטיים למבחן. בעקבות חקירה זו, הגעתי לתובנה שקיימים מרחבים שיש בהם התנהגויות מסויימות שברגע שנתבונן על ההתנהגויות האלה, נאפשר חוויה של נוכחות ברגע. עצם ההבנה שניתן לאפשר חוויה של נוכחות ברגע" אומרת רפפורט.

רפפורט לקחה חוויה שקרתה, ניתחה את הייצוגים שלה, את התיעוד, את העדות. לאחר מכן ייצרה חוויות נוספות, העידה עליהן וניתחתה גם אותן. בהמשך חיפשתי מרחבים של חוויות שהן כבר לא שלי.חוויות חיצוניות בהן בדקתי כיצד ניתן במרחבים אלה לחוות רגעים אישיים. תוצר חקירות אלו הוא מעשה שהופך את המרחבים המאפשרים רגעים למרחבים מעוררים, מעודדים וצוברים רגעים מסוג זה. זיהיתי מרחבים רבים בהם מתקיימת האפשרות הזו, מתוכם, אתמקד במרחב פוטנציאלי ספציפי, המתפקד כמרחב אינטימי-ציבורי: הצטלבות הרחובות רש"י –מלצ'ט, במרכז תל אביב.

הגדרת המרחב כאינטימי-ציבורי הינו הרגע שנוצר בין אדם לזיכרון של אדם קודם, ללא נוכחותו של האדם הקודם.
הפרוייקט מתקיים במרחב הציבורי. קיים פער בין מה שהמערכות מגדירות כ"מרחב ציבורי" לבין מה שאנחנו, בני אדם, תופסים ומייצרים כמרחב ציבורי. הפעולה שלי מייצרת מרחב ציבורי במקום בו מרחב ציבורי אמור להתקיים, אך הוא מוגדר על ידי הגבולות שלו ולא על ידי נוכחות הציבור בו.

המעשה שלי מגדיר את המרחב הציבורי על ידי האדם הנוכח בו. תוך כדי הגדרה זו, הופך מרחב זה למרחב שמאפשר רגעים אינטימיים/אישיים/חד פעמיים לכל אדם חדש שינכח בו. הרגע שלי הוא המשך לרגעים שאחרים עברו שם - כל רגע אישי, פרטני, ספציפי וחד פעמי תחילתו היא סופו של רגע קודם. כאמור, "רגע לא מסויים..."
רגע שלא מגיע לסיום. רגע מוביל לרגע המוביל לרגע ובצירוף הרגעים ניתן לספר היסטוריה, להבין מהם הצרכים האמיתיים שלנו בתור חברה. אך תוך כדי סיפור ההיסטוריה המתהווה, גם לעצור ולחוות כל רגע כרגע ולתת לרגעים את הבמה הראויה להם ואת החיבור שלנו לאותם רגעים השומרים עלינו כחברה.