בפרויקט הגמר של שמרית בר אור נבחן המרחב החקלאי עצמו כאמצעי לשימור הזכרון שלו.

החקלאות היא מעשה ידי אדם ומהווה את טביעת הרגל המשמעותית ביותר של האנושות. בהתבוננות דרכה אנו למדים על צורות עיבוד הקרקע, זהות המקום והתפתחותו לאורך הזמן.
במדינת ישראל החקלאות היוותה את ליבו של המעשה הציוני והשתלבותו של הצבר בעבודת האדמה. עם השנים, החקלאות נחלשה בתודעה הלאומית, קשיים כלכליים ותמיכה ממשלתית מועטה מביאים לכך שישנם מעט חקלאים המסוגלים להחזיק בקרקעות הנרחבות.
אובדן החקלאות הוא אובדן של תרבות, ציונות ומורשת, וכבת למשפחה חקלאית במושב ליד בנימינה, הנושא קרוב לליבה של בר אור. לנגד עינינו הנוף והמרחב משתנים, אדמה פוריה ומוריקה הופכת לצחיחה, עירומה.

הקימונו הוא פריט לבוש מסורתי יפני, עשיר בערכים ייחודיים הנוגעים בהיסטוריה ובמסורת ארוכת שנים. הקימונו הוא צוהר לקיומו של דיון ופעולה שניזונים מיחסי הזרות-קרבה שבין גוף ובגד ובין האדמה והמעשה החקלאי.

במציאות בה השדה החקלאי נמצא בסכנת הכחדה, נדרשת התערבות, מעשה חיצוני, אשר ילביש אותו במשמעות חדשה.
הפרוייקט עוסק בחקלאות כמחוללת תודעה ומחפש אמצעים חלופיים לשימור זיכרון המרחב החקלאי. זאת, על ידי בניית שפה חדשה המחזקת את תחושת המקום וגיבוש מערכת המכוננת ומארגנת את המרחב בהתאם לפעילויות ולתנועות המתרחשות בו.

הפרויקט הינו חלק מסטודיו דיבור, מרחב, קיימות.