ריטואלים תמיד היו למתווך בין הקדוש לגשמי. ריטואל המתרחש במקום מסוים הוא בראש ובראשונה צורה של שימת לב, סימון עניין. מקום הופך קדוש אם בזמן קדוש קרה בו אירוע קדוש, אירוע אותו חווים מחדש באמצעות ריטואל. בעוד שהקודש הוא מונח אוניברסאלי, חווית הקדושה היא אינדיבידואלית ומגוונת ביותר, ובשל כך יש בה את הכוח להגדיר זהות ברמה האישית והעירונית ולקשור אותה עם מקום פיזי.

הגדרת הזהות האשדודית מעוצבת על ידי גופי המים הטבעיים שהתפתחה סביבם העיר החל מהקמת הנמל הראשון בעיר ע״י הפלישתים בשנת 1100 בשפך נחל לכיש אל הים, ועד תרבות החוף, הנמל והתעשייה שמהווים את מרכיבי הזהות העיקריים של העיר בימינו.

נקודת המפגש של שני גופי המים הטבעיים של אשדוד - הים התיכון ונחל לכיש, ושל גבעת יונה הסמוכה, היא מקרה חריג בנוף הדיונות האשדודי ובעלת חשיבות אסטרטגית ומיתוסים של קדושה כבר מימי קדם. בימינו היא מהווה מקרה חריג גם בנוף הבנוי, כשהנחל חוצה בין עיר הנמל לעיר המגורים.

הגבעה היא המקום המספר בצורה הטובה ביותר את הסיפור האשדודי. חוויית הגבעה מלאה בהיפוכי תפקידים בין הנוף המכיל אותך לנוף שאתה מצליח להכיל. נשקף ממנה נוף טבעי ובנוי המדבר כולו על מערכת היחסים בין זהות של עיר, הריטואלים שמאפיינים אותה, והערכים אותם היא מקדשת.
מטרת המבנים היא לשמר ולהשתלב בערכים הקיימים במקום - לשמש מיכל לקיום מגוון של ריטואלים וחוויות, ליצור דו שיח בין שכבות הנוף השונות, להעצים את נוכחות המים, פיזית - על ידי בנייה בתוך מיכלי המים הקיימים על הגבעה.

פיתוח השפה האדריכלית החל מהמושג ״מסורתיות היברידית״, בו השתמשתי כדי לנסות ולתאר את הזהות הדתית המיוחדת של העיר. הכוונה היא לזהות המדגישה מחויבות למסורת (כולל המסורת ההלכתית) מצד אחד, והמעניקה לעצמה דרגות חופש רבות, מצד שני. השפה האדריכלית מבקשת לעסוק גם היא בנוזליות של סיטואציות והגדרות, של פנים וחוץ, של פנוי ובנוי.

הפרויקט עוסק בהסבתם של שני מיכלי מים על ראש גבעת יונה למבנה ספרייה, אודיטוריום, ומבנה כיתות וסדנאות - כחלק מקמפוס המוצע בסכמה הכללית לאורך נחל לכיש. מטרתו לקיים דו שיח עם הגבעה, המגדלור והנוף, תוך שימור המקום והערכים המצויים בו.