הסטודנטית לירון מוניץ מתכננת בפרויקט הגמר שלה מוסד פסיכיאטרי חדיש , המאפשר השתלבות בסביבה עירונית חיה תוך שילוב בחברה ומשיכה של הקהילה לתוך תחומי הפרויקט. 

בכתביו של מישל פוקו, הוא מותח ביקורת על המוסדות הטוטליים שהם למעשה תוצר של החברה הפוסט מודרניסטית, ביניהם גם המוסד הפסיכיאטרי. הוא מאפיין אותם מבחינה מבנית באמצעות מודל הפנאופטיקון אשר מאפשר שליטה תצפית ובקרה על החברה. בעקבות תיאוריה זו נולד הפרויקט.

מחלות נפש הן דבר שכיח יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. כשליש מהאוכלוסיה הכללית בישראל תחלה במחלת נפש אחת או יותר במהלך חייה. רבים מהחולים נמנעים מלקבל טיפול עקב בושה ופחד מסטיגמות ובנוסף עקב מצבם המחפיר של המוסדות המטפלים בנפש.

המוסדות הפסיכיאטריים הקיימים בארץ מופרדים מן החברה עקב מיקומם בשולי ערים, בסמיכות לשכונות במעמד סוציו-אקונומי נמוך, הקפתם בחומה עם מעט כניסות ובמעטפת נוספת של שטחים פתוחים, כבישים ראשיים או איזורי תעשייה.
במצב הקיים נוצרו למעשה מספר שכבות של בידוד: מנטלי, אורבני ופיזי. הפרויקט מציע אלטרנטיבה חדשה למוסד הפסיכיאטרי. הוא מספק מגוון אפשרויות של טיפול ושיקום ברמות שונות של חופש וכליאה.

ברמה העירונית: בכדי להימנע מהבידוד האורבני, בחרה מוניץ לתכנן ברמת אביב. האזור מאופיין באוכלוסייה חזקה יחסית, במוקדי עניין רבים ומגוונים, בנגישות גבוהה לאזור כאשר סביב המגרש רחובות קטנים ושקטים יחסית, במגוון טיפולוגיות בנייה בצפיפות עירונית שאיננה אינטנסיבית מדי, בשטחים רבים של ריאות ירוקות וטבע עירוני המאפשר איכות חיים גבוהה ובטופוגרפיה מגוונת המאפשרת משחקים מפלסיים ו"במות אורבניות".

בצדו האחד בסמוך לבתי הספר ותנועת הנוער, המבנה יוצר חזית ציבורית לרחוב טאגור ומכתיב את גבולותיה של כיכר קהילתית קטנה, אשר נותנת מקום בטוח לשילוב עם האוכלוסייה המקומית.
ככל שהמבנה מעמיק ונכנס אל הגן, הוא משחק בצורניות שלו עם הטופוגרפיה המשתנה והשבילים ועם הגזעים וצמרות העצים. לפעמים הוא זורם ומשתלב בתוכם ולפעמים שובר את הורטיקאליות היערית במשטחים אופקיים ממש כמו בית שנבנה על עץ. במקומות מסוימים המבנה צף על עמודים ומרחף מעל לפרא הטבעי של הגן ובמקומות אחרים הוא שוקע אל תוך הקרקע כאילו מתחבא בתוכה.

ברמה המוסדית: פתיחות המבנה הן אל החוץ והן כלפי פנים, מערכת תנועה זורמת המובילה למגוון חוויות מפלסיות היוצרות סיטואציות חלליות משתנות. המסלול היומיומי השגרתי במחלקה מעביר את המטופל בין פנים לחוץ מספר פעמים והופך את הרוטינה המוסדית לחוויה המשתנה כל הזמן לפי השעה, מזג האוויר ותנועת האנשים בסביבת המבנה. הוא מאפשר קשר בלתי נמנע עם העולם בחוץ ומספק מקומות מחסה לרגעים של צורך בפרטיות ואינטימיות.
הגינה והעצים חודרים אל המבנה במגוון אופנים. פיר האור אשר מטפסת בו צמחיה מצלילה, הפטיו הסגור בין חללי היום, החצר האנגלית והגינה הטיולית המוגבהת על עמודים, כולם מהווים שטחי שהייה ירוקים שהם חלק בלתי נפרד מהמבנה. הם נותנים את האפשרות לבחור כיצד ליהנות מהשמש ומהטבע, ועד כמה לשתף ולהשתתף בחוויה המתרחשת במקביל בחוץ.

ברמת הפרט: יצירת מגוון אפשרויות אשפוז המספקות רמות שונות של מתן פרטיות במקביל לתצפית ופיקוח. הפיקוח יעשה בלי שימוש בחומה או מנעול. פיזור של אזורי הצוות המטפל בסמוך לחללי השינה וחללי היום מייצר תהליך טיפול משותף, כאשר הפרדה מפלסית עדינה בין השניים מאפשרת הן תצפית והן תחושת פרטיות מסוימת וכמו כן נותנת חלל אישי אשר מעודד חיזוק של האינדיבידואל.
הדגש בפרויקט הוא על מתן טיפול לכל אדם בהתאם לצרכיו האישיים ולנפשו שלו.