החצר האחורית במרחב האורבאני
מיקום הפרויקט – נווה שאנן, תל אביב

בפרויקט הגמר שלה מציעה מוריה עופרי תכנון מחדש של שכונת נווה שאנן בתל אביב המאפשר לה השתכנות מחודשת ומרחבים שיתופיים על בסיס מה שכבר קיים.

שכונת נווה שאנן שוכנת בין דרכים מרכזיות וממוקמת בין התחנה המרכזית הישנה לבין התחנה המרכזית החדשה. השכונה, הנמצאת בדרום-מזרחה של העיר תל אביב, נוסדה בשנת 1921 על מנת לתת פתרון למחסור בדירות שנוצר עם בריחת יהודי יפו בעקבות מאורעות 1 במאי.

בנוסף להזנחה במדיניות התכנון האורבאני, קיומן של שתי התחנות המרכזיות הרע את מצב השכונה. שטח הפקר זה, חברתית תרבותית ותכנונית, הוא אחד האיים שבהם אפשר להבחין בבעיות קיומיות של מדינת ישראל שאין מטפלים בהן בצורה הולמת. בפרויקט זה מבקשת הסטודנטית לבחון התערבות ארכיטקטונית במרחב האורבאני, אשר באמצעותה, שכונת נווה שאנן תחזור להיות חלק מן העיר ותתפקד בצורה טובה, תקיים חיי חברה וקהילה, תרבות ופנאי ותממש את הפוטנציאל הגלום בה.

קהילת המשתכנים באזור זה נוצרה בעקבות הזנחה פושעת במדיניות האורבאנית. הקהילה משתכנת במעין גטו, ונוצרו סיטואציות המקיימות תמצית אורבאנית הבאה לידי ביטוי בצפיפות גדולה, דחיסות גבוהה וכמות רבה של משתכנים ביחס לשטחים המיועדים למגורים. המצב הקיים הינו בניינים בני שלוש קומות, שלוש דירות בכל קומה. נוצר מצב של השתכנות דיירים בתוך הבניין ומחוצה לו.
במקום הזה יש מגוון גדול יותר של דפוסי מגורים, מכיוון שקיימים שם סוגי אוכלוסיות משתכנים שונות. בפרויקט הסטודנטית אינה מוחקת את הבתים הקיימים ויוצרת בינוי מחדש, אלא נשענת על הרעיונות של דחיסות הבתים, על מצבים מעניינים של רחוב - מערכת מבונה – גינה, ומייצרת שם סיטואציות שהן יותר שיתופיות, המתאימות לדפוסי החיים של הקהילה ובכך יוצרת מערכת השתכנות מחודשת. 

במרכז השכונה בוחרת הסטודנטית לתחום בלוק. תכנון הבלוק נעשה מבפנים, כשהוא יושב על רקע של גינת לוינסקי ועל בסיס תכנית המנורה הידועה. הפרויקט מתחיל בסיפור של הגן, דרך הבלוקים עצמם ואל תוכם, אל רחוב נווה שאנן. בפרויקט נבחן הסיפור של משהו שהיה פעם עורף של בניינים והפך להיות הליבה המרכזית והגרעין של ישות זו, כאשר יש כמוה חטיבות בנויות המשכפלות עצמן ונשענות על עקרונות פנימיים אלה, אותם היא מפתחת על בסיס החצר הפנימית.