"נגריה" – לי מנדלסברג

"תרבויות העולם הולכות ונעלמות כשהן לוקחות איתן ידע רב ערך...שפה אינה. כמובן, רק מערכת של חוקים דקדוקיים או אוצר מילים, היא האמצעי שדרכו באה לידי ביטוי רוחה של תרבות מסוימת. כל אחת מן השפות היא יער עתיק יומין של הנפש. קול ייחודי שאין דומה לו. מגוון הקולות הגלובאלי הזה הולך ומשתתק בקצב מפחיד. אנו עדים לכך שזקני השבט הולכים לעולמם, כשהם נושאים עמם אל הקבר את הברותיה האחרונות של שפה עתיקה.
בתוך דור או שניים אנו עלולים אפוא לחזות באיבוד מחצית מן המורשת החברתית, התרבותית והעיונית של האנושות.. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את התפאורה הזאת. תפאורה שבמרכיביה הרבים אנו עושים שימוש יומיומי בהעדר הידיעה מאיפה מתי ואיך היא נוצרה." האחרונים מסוגם/ ווייד דיוויס.

הפרויקט "נגריה" מציב שאלות הנוגעות לרלוונטיות של עבודה מסורתית אל מול טכנולוגיות עבודה חדשות. ההתייחסות לסוגיות אלה באה לידי ביטוי ברבדים שונים ובקני מידה משתנים במקרה מבחן של נגריה בשביל המפעל 1, בקרית המלאכה בתל אביב.
 
בעבודת המחקר על הפרויקט גיליתי כי קיימים עדיין בתי מלאכה רבים, אשר במרכזם ניצב בדרך כלל אדם שהחליט שלא להיכנע לאידאל היופי המושלם והאסתטיקה אשר מסתירה את הפגמים וסימני השחיקה ולתת כבוד לסביבה שליוותה אותו לאורך שנים. בעשורים האחרונים דחקו הקפיטליזם והגלובליזציה עסקים אלו לשוליים והם נאבקים כדי לשרוד.

הפרויקט מציע דרך לפתור סוגיה זו ע"י קיום דיאלוג תכנוני בין עבודה מסורתית לאוטומטית אשר בא לידי ביטוי במציאת התווך והתהליכים המתקיימים בניהם. בסיפורים מאוירים קטנים מתאפשרת הצצה אל עולמה הפנימי של הנגריה אשר נותנת מצד אחד כבוד לערכי העיצוב, השירות ואיכות המוצר של העבר- אך יחד עם זאת משלבת איתה מלאכה אוטומטית בת זמננו.
פרוגרמת הפרויקט מחולקת לתחנות עבודה, אשר תכונותיהן הגיעו מחקירה מעמיקה על עולם הנגרות. זוהי נגרות חדשה, נגרות מעבר לפס ייצור גרידא: נגרות המשלבת בה 2 עולמות אשר משחקים תפקיד שונה בקצב העבודה ובאיכותה. האיזון והדינמיות בדיון הפנימי של כל תחנה העסיקו אותי רבות במהלך הפרויקט, שכן הקפדתי להתייחס לכל העולמות, ולא להתקבע על תפיסה אחת יתר על המידה.
בתחנה הראשונה - תחנת העיבוד השבבי, ממוקם הCNC בחלל שקוף. מולו עובדים במרץ הנגרים על גילוף וניסור ידני. התחנה הבאה היא תחנת שיוף רהיטים. בתחנה זו קיימת אפשרות לשייף ידנית או במכונה דיגיטלית. בתחנה מתקיים מופע שלם של צינורות לשאיבת נסורת הנאספת מחלל הנגריה ומתנקזת לחלל הנסורת השקוף. הנסורת נשאבת חזרה החוצה דרך סילו, ונאספת משפת הרחוב בתוך מיכל או נאספת לשימוש חוזר בנגריה. 
התחנה השלישית היא תחנת צביעה. בתוך "קוביית זכוכית" עובדות במרץ זרועות רובוטיות להתזת צבע, כאשר מתחתיהן יושבים אמנים אשר מעטרים את הפוליטורה הידנית על העץ. שניהם חולקים מחסן משותף אשר ההתייחסות אליו מתקיימת ב-2 אופנים – אופן מסורתי המאפשר לקחת את הצבעים ביד ולעבוד איתם, ואופן אוטומטי המאפשר לגלגלים האוטומטים הנעים על מסילה לאסוף את הצבע ולהושיבו בתוך מיכל הצבע של הזרוע הרובוטית.
התחנה הרביעית והאחרונה הינה תחנת הרכבת הרהיט ואיסופו. בתחנה זו נוצר שיתוף פעולה בין כוח אנושי לאוטומטי, שכן מערכת גלגלים הנעים על המסילות מרימה ומורידה את חלקי הרהיט והנגרים מרכיבים אותם. בסוף התהליך הרהיטים מועברים לחלל האיסוף.
החלק שהלקוח לוקח בתהליך בניית הרהיטים בנגריה מסוג זה הוא הבחירה במסלול שאותו יעבור הרהיט, בין אם זה דרך מסלול מגע היד האנושי, האוטומטי  או שניהם.   
חזיתות המבנה עברו שיקום גם הן. בין רפפות המתכת התעשייתיות אשר נהרסו ונשחקו לאורך השנים, הוצבו מחדש רפפות עץ אשר אותם ייצרו בנגריה. על כן, הצבת הרפפות זו לצד זו ללא הריסת הרפפות הישנות מוכיחה מחדש כי תפיסת הפרויקט היא קיום דיאלוג בין הישן לבין החדש, ולא התיימרות להחליף את הישן אלא לשמור עליו חי, נושם ורלוונטי מתמיד.