הפרוייקט הינו ניסיון לייצר שפה מקומית וחדשנית לשדרוג ושיקום בר-קיימא של מרחב 'פגוע'. פעולת שיקום של מרחב מזוהם או טבעי שניזוק הייתה כרוכה תמיד בפעולות קיצוניות לצד השני- מצלקת לפארק, מלבן לירוק. המעבר המיידי והקיצוני לא מאפשר התפתחות הדרגתית ולא מאפשר למרחב להתמודד עם השינוי - כך שהשיקום הופך לצלקת מסוג חדש - מעין נזם זהב באף חזיר.

בפרוייקט התבצע ניתוח של השטח ומרכיביו, תוך זיהוי האלמנטים האסטטיים והייחודיים ב'פצע' וניצולם לצורך ה'הגלדה' הטבעית. הפרוייקט מבטל את המושגים פסולת וזיהום ומייצר באמצעותם מוצר חדש: פסולת המחצבה הופכת לחומר מילוי לקירות ולטראסות מקומיות, ומצבורי הפסולת העצומים הופכים להיות אטרקציה כמוקד טיפוס, לצד ניצולם כאמצעי אקוסטי המסתיר את האזורים הרועשים במפעל הסמוך.

החומריות מבוססת על הקיים - הטבעי והמלאכותי. שילוב בין רכסים חצובים למדרונות חצץ אמורפיים. פסולת ברזל ושאריות מכאניות ממוחזרות והופכות לקירות פח שמלווים את המבקר במקום, בריכת ניקוז ואידוי של מים עתירי כימיקלים עוברים טיהור ביולוגי בצמחי קנה והופכים ממרחב מסוכן לאגם ייחודי. שילוב מערכת מתוחכמת של קליטת מי גשמים ומי שרות של המפעל בסדרה של תעלות, ויאדוקטים ובריכות השהייה ואגירה, מייצר מרחב שמאפשר יירוק הדרגתי לצד יצירת גן עדן מקומי בקנ"מ אנושי ונסתר יותר מהעין. שילוב בוסתנים, וגינות קטנות בתוך הפרויקט מתחילים תהליך של התחדשות עצמית לצד יצירת הזדהות ושותפות עם תושבי הסביבה שחיו שנים רבות בצל אתר כרייה גדול ואימתני.

הפרוייקט מציע גישה חדשה לאקולוגיה מרחבית תוך מתן כבוד לפעולת הטבעיות והמלאכותיות זה לצד זה וניצול הכוחות הנוגדים ליצירת מרחב חדש. יירוק של המחצבה נעשה לאורך זמן ולא בפעולה מיידית וקיצונית. הקיר העצום של המחצבה והתרנים והמסועים של המפעל אינם מוחבאים אלא מקבלים כבוד כחלק אינטגרלי של מעורבותו הלגיטימית של האדם במרחב לאורך השנים ומשתתפים בדרכם בשיקומו.