מיד עם סיום לימודיה באוניברסיטת תל אביב פתחה קרן שטטר עסק כהנדסאית אדריכלות עצמאית והחלה לתכנן את ביתה במושב כפר ורבורג. היא הייתה אז בהריונה הראשון ובמקביל תכננה אין ספור וילות פרטיות מרביתן במועצת באר טוביה. לאחר כשלוש שנים נולדו לקרן תאומים, בן ובת. ביום אחד נפלו השמיים, כאשר התגלה בגופה הקטן של תמרה, אז בת שנה ותשעה חודשים,גידול סרטני בכבד בדרגה 4.
המשפחה נאלצה לגדוע את שגרת חייה ולנסוע למסע טיפולים בארצות הברית. לאחר תשעה חודשים של טיפולים כימותרפים, ניתוח, הרבה פוסטים בפייסבוק וגיוסי תרומות, חזרה המשפחה ארצה עם ילדה בריאה ונקייה מתאים סרטניים .כל מה שביקשה אז קרן היה להתרפק על שלוות השגרה המיוחלת עם ילדיה ובן זוגה.

לאחר תקופת התאוששות מהמשבר המשפחתי התקשתה קרן למצוא את מסלולה המקצועי מחדש, חיפושיה הניבו את ההבנה כי לקריירה העיצובית שלה חייבת להתווסף משמעות אנושית חזקה.
אבן הדרך הראשונה בתהליך הייתה הוצאת הספר ''צירים של זמן''  שחילקה קרן כל מספר חודשים במחלקות האונקולוגיות בבתי החולים.  בספר משתפת קרן הרבה ידע רפואי, פרקטי ואישי מתוך מסעה של המשפחה לטיפולים בניו יורק. החלק החשוב בסיפור הוא כמובן הסוף הטוב והאופטימי שרצתה לשתף עם המאושפזים ומשפחותיהם.

העשיה היצירתית שזכתה לפידבק מהסובבים, עוררה אצל קרן את המוטיבציה להמשיך ולחפש את הפרוייקט הבא אליו תתחבר. בפרץ יצירתיות העלתה פוסט בפייסבוק בו היא מבקשת שיקשרו אותה עם משפחחה בה יש ילד או ילדה הנמצאים במהלך טיפולים אליהם קרן תוכל להגיע ללא ידיעתם כדי לבצע מהפך עיצובי בחדרם ולהפתיע אותם .
מבול של פניות, תגובות ושיתופים שטף את הפוסט של קרן. תיוגים של ילדים, עמותות ובתי עסק שמעוניינים לתרום ולקחת חלק בפרוייקט. הרעיון הפך במהרה למיזם פעיל עם רשימות של ילדים המאושרים מהיוזמה, מערך מתנדבים, לוח פגישות עמוס ואין ספוררעיונות עיצוביים.
"כל חדר כזה במהותו הוא גם הגשמת חלום של ילד חולה" מספרת קרן . מרגע גיבוש הקונספט והרעיון הכללי, אני מלקטת את מרכיבי הפנטזיה. לעיתים  חסר מקור תרומה או מוצר מסויים ואז עלי ''להמציא את הגלגל מחדש'' בעבודת יד, אמנות יצירת ''יש מאין'' כפי שאני קוראת לה היא הדרך שלי למצוא פתרון עיצובי לחוסרים.
בחדר הראשון שעיצבתי לעידו בן ה3 וחצי הדרישה של ה"לקוח" הקטן היתה - המון אופנועים! להפתעתי גיליתי שבתחום הצעצועים חסרים אלמנטים של כלי רכב דו גלגליים. חברה שלי שנרתמה לרעיון השיגה מהמוסכניק שלה תרומת צמיג גדול, אבא שלי התקין בו מדפי עץ, חברת פייסבוק אחרת סרגה בובת אופנוע, וכך נולד אלמנט העיצוב המרכזי של החדר. חדר זה כמו אחרים שבאו אחריו, נעשה כמתוך תרומה ואהבה של אנשים נהדרים שנרתמים לתת מכל הלב לילד שאינם מכירים. התמורה היחידה של אותם אנשים מקסימים הוא הפוסט שאני מעלה ומשתפת בפייסבוק בתום התהליך ובו אני מודה ומתייגת את כל העוסקים במלאכה.זוהי תחושת סיפוק ואושר גדול בעבורי.
ללא ספק קרן מצאה את המסלול הנכון ברמה המקצועית וברמה האישית. כיום היא עובדת עם עמותת ''אורות של תקווה'' שמפנה אליה ילדים הנרגשים מהרעיון, ומוציאה עבור התורמים מכתבי תודה וחשבוניות שוות תרומה עם החזרי מס.

"אני באמת מאמינה שלשמח את הילדים האלה שעוברים גיהנום, את ההורים והאחים שלהם, זוהי מצווה ענקית בעלת השפעה עצומה על מצב רוחם ובריאותם. כשאני מקבלת את הסרטון של הרגע בו הם נכנסים לחדר אחרי השפוץ, אני יודעת בליבי, שיהיה לי קשה לחזור לעשות בחירות עיצובית בפרוייקטים שאין בהם  ללא ערך רגשי עמוק ואמיתי... "