ראיון עם אירית אקסלרוד // משרד אקסלרוד אדריכלים || ראיונות

האדריכלית אירית אקסלרוד, מספרת איך היא משלבת תכנון של פרוייקטים בארץ ובחו'ל, עם תרבויות שונות וסגנונות עבודה מגוונים.


אדריכלית אירית אקסלרוד. צילום באדיבות אקסלרוד אדריכלים.

האדריכלית אירית אקסלרוד, בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון [1993], הקימה את אקסלרוד אדריכלים בשנת 2000. חמש שנים לאחר מכן הקימה משרד נוסף בסן פרנסיסקו, קליפורניה. כיום היא פועלת במקביל במשרדיה בישראל ובארה'ב. המשרד זכה בתחרויות ופרסים בינלאומיים רבים, כולל לאחרונה פרס ה- AIA היוקרתי לשנת 2011, עבור עיצוב משרדי חברת 'קרגל'.

ההתחלה
מההתחלה היה לי ברור שאהיה עצמאית, והתחלתי בכך מיד עם סיום הלימודים. אבל אחרי שלוש שנים של עבודה כעצמאית החלטתי שבכל זאת אני צריכה להתמחות במשרדים- כדי להכיר את כל התחומים, כי כשאתה עובד לבד ההזדמנויות שלך בהתחלה הן בעיקר בעיצוב פנים, דברים קטנים ופרטיים יותר.
כשהתחלתי לעבוד במשרד התמחיתי בעבודה על פרויקטים בקנה מידה גדול יותר כמו מבני ציבור, ואז מתוך הידע יכולתי לבחור את הכיוון שאליו אני רוצה ללכת. כשפתחתי את המשרד בשנת 2000, התחלתי לעסוק בתמהיל של בניה פרטית, ציבורית, מסחרית ועיצוב פנים וזה גם הייחוד של המשרד- הרבה פעמים משרדים פונים לנישות ואילו אני תמיד רציתי לעבוד עם תמהיל ולא עם קהל יעד מסוג אחד כי לדעתי כל תחום מעשיר את האדריכלות של התחומים האחרים.


פרויקט E-house. חלל גבוה, רחב ולופטי. צילום: עמית גירון

הפשיטה מעבר לים
אחרי מספר שנים של עבודה במשרד בארץ נפתחה הזדמנות להרחיב אופקים ואפשרויות. ההזדמנות היתה בסן פרנסיסקו, אבל בדיעבד, כשלמדתי יותר על אמריקה, לא בטוח שזו היתה הבחירה הנכונה כי זו עיר מאוד שמרנית, למרות שהיא נחשבת כעיר מתקדמת וליברלית בתחומים אחרים. העיצוב שם מאוד מפגר אחרינו ואחרי אירופה, ניו יורק ולוס אנג'לס, יש שם מנטליות קצת פרובינציאלית. הם מתקדמים לאט לאט. אצלנו היתה בשנים האחרונות פריחה של המודרניזם ושם זה לא קרה, ביחוד לא בתחום הבניה הפרטית. במסחרי המצב שם יותר טוב.

עבודה עם תרבויות שונות
זה מאתגר לעבוד בשתי תרבויות שונות. למרות שזה מאפיין אותי לעבוד על פרויקטים מסוגים שונים של קני מידה ותרבויות שונות. לא להיות מקובע על נישה ספציפית לא על לקוחות ולא על סוג פרויקטים. וההזדמנות בארה'ב היא לעבוד אחרת. מבחינת שיטה ומבחינת לקוחות. תרבות השיחה היא אחרת. וזה לטוב ולרע- למדתי מאוד להעריך את הגמישות הישראלית. את הספונטניות, את היכולת לפתור בעיות במקום. הרבה פעמים שכשאתה נמצא פה אתה לא חושב שזה משהו להעריך וזה בפירוש כן. כאן במידה מסוימת יש תחושה שאפשר לעשות הכל ויהיה מי שישתף איתך פעולה- מבחינת קבלנים וגם מבחינת לקוחות.. דברים לא חייבים להיעשות כמו שהם נעשו עד היום.


קו עיצובי מודרניסטי-מינימליסטי. צילום: עמית גירון


מפגשי חומרים מעניינים יוצרים תלת מימדיות בחלל. צילום: עמית גירון

חלוקת עבודה בין המשרדים
עיקר הפעילות שלי הוא מישראל, הבסיס שלי היה שם כמה שנים ועכשיו הוא כאן. בזכות ההתקדמות הטכנולוגית זה אפשרי ואפילו פשוט- אני עובדת כאן במהלך הלילה שלהם ובבוקר הם מקבלים את כל החומרים, העבודה היא כמעט זהה לעבודה עם לקוחות שנמצאים בארץ.

קו עיצובי ברור
הקו העיצובי שלי נשאר מאוד קוהרנטי ולא מושפע מטרנדים. מה שמשתנה זה קני המידה. הקו שלי תמיד היה מודרניסטי-מינימליסטי, גדלתי על הבאוהאוס, המודרניזם האמיתי, ואותו פיתחתי. כל עבודה היא פיתוח של הבסיס התרבותי עליו גדלתי והתאמה שלו לתרבות השפע של היום.
אני לא עושה פשרות בעיצוב שלי. הלקוחות באים אלי בגלל שיש לי קו וסגנון מסוים ואני לא עושה פשרות כדי להתאים את עצמי למקום.

הבית כמיכל החיים
באופן כללי האדריכלות שלי מאוד פתוחה ומרווחת ואני מעדיפה חלל גבוה, רחב ולופטי, וככל הניתן ללא חלוקה לחדרים. הבית המודרני, או הסוג הזה של בתים מודרניים, הם סוג של מיכל- קונטיינר לחיים של אנשים שיכולים לעצב אותם בסגנונות שונים, לפי טעמם. הבית צריך להיות מיכל החיים.


משרדי קרגל- התאורה יוצאת מהגרידים הישרים ויוצרת טוויסט מעניין. צילום: עמית גירון

התאמת המבנה לסביבה
חלק מהעניין של התאמה לסביבה הוא באקלים, ויש משהו מאוד דומה אקלימית בין קליפורניה לישראל. וזה משהו שהתייחסתי אליו כשבחרתי איפה לפתוח את המשרד. גם השימוש באור חשוב באותה מידה כאן ושם. מעבר לזה ברור שגם כאן יש כאלה שבונים בית טוסקאני ויש כאלה שבונים בית מודרני. אני לא אבנה את הבית הטוסקני פה או את הויקטוריאני שם. המקום שלי בכל אחת מהחברות האלה הוא במקום הספציפי של העיצוב המודרני.

זכיה בפרס ה AIA- עבור משרדי קרגל
בקרגל עיצבנו את משרדי ההנהלה שיושבים בתוך המפעל עצמו- מפעל של קרטונים.
יש בזה תרגום של עניין עסקי לארכיטקטורה. משרדי ההנהלה הם בועה מבודדת מבחינה אקוסטית ואסטטית כאשר השימוש והחומרים מתייחסים למקום בו הם נמצאים- מקום תעשייתי. החומרים משתמשים בתעשייתי והופכים אותו ל'היי אנד', מייצרים תחושה נקייה ויוקרתית יותר אבל שומרים על החומריות.
זהו פרויקט שהעיצוב שלו זכה בפרס ה AIA ופורסם ב- Architectual record. יש להם גיליון של עיצוב פנים אחת לשנה והם בוחרים מתוך פרויקטים מכל העולם.

הארכיטקטורה שלי היא מסודרת, ממושמעת ומוקפדת, אבל תמיד עם טוויסט, שבמקרה הזה בא לידי ביטוי בתאורה, שמוסיפה עניין- יוצאת מהגרידים הישרים של החלל ויוצרת אלכסונים, שכבות ושקיפויות.


פרויקט קרגל-  משרדי ההנהלה ממוקמים בתוך מפעל תעשייתי. צילום: עמית גירון

פרויקט החלומות
החלום שלי הוא לתכנן מוזיאון. זה מבנה ציבור שנועד להיות מיכל לאמנות ולהיות בעל ערך אסתטי שעובד עם זה. החללים צריכים בעיני להיות פשוטים. היום עושים אייקונים ממוזיאון, אבל בסופו של דבר לי נעים בחללים הפשוטים, כמו של מיס ואן דה רוהה. אני אוהבת גם את המוזיאונים המודרניים המונומנטאליים והמרגשים, אבל באותה מידה מרגש אותי בנין פשוט משנות ה- 20, יש משהו בפרופורציות ובקנה המידה שלו שהוא מאוד נכון ואני באופן אישי מתחברת אליהם יותר מאשר לפרויקטים הדיגיטליים.

תפיסת עולם מעבר לאדריכלות
האדריכלות תופסת מקום חשוב יותר ויותר. סביבת עבודה או חיים נכונה משפרת בצורה ניכרת את תפוקת העבודה ואת איכות החיים. אני לא חושבת שהרבה אנשים מבינים את זה והם גם לא צריכים להבין את זה. הם צריכים לחוות את זה, ותפקיד האדריכל בחברה הוא לייצר את החללים האלה שיגרמו לאדם להרגיש נכון וטוב בלי להבין למה, וזה תפקיד חשוב מאוד.

פרספקטיבה על האדריכלות לאורך השנים
פעם, בתחילת המאה ה- 20, האדריכל היה מכובד ומוערך יותר, הוא היה גיבור תרבות. אני חושבת שבישראל יש משהו שהתקדם מאוד יפה בעשר השנים האחרונות, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מאיך שזה היה פעם וממה שזה צריך להיות. יש המון הכתבות על ידי יזמים ולקוחות, שהם לא לטובת המקצועיות. וכמובן שגם כמות האדריכלים והמעצבים שיש היום משפיעה, השוק מאוד פרוץ מבחינת מחירים. בזמנו כשאני למדתי היה רק בית ספר אחד שנתן תעודה של אדריכל, לעומת היום שיש מוסדות רבים שמכשירים אדריכלים ועוד יותר מזה בתי ספר לעיצוב פנים.


משרדי Global Factoring צילום: עמית גירון

טיפ לאדריכל המתחיל
להחליף מקצוע, לעבור להייטק. באמת אם זו לא התשוקה שלך, אם אתה לא חייב את זה, תמצא נישה אחרת. אני חושבת שזה מקצוע שיכול להיות מאוד מתסכל, מאוד לא מתגמל ושואב המון אנרגיות. הסיבה היחידה להיות אדריכל היא אם אתה באמת מאוד אוהב את זה ולא יכול בלי זה. אני ניסיתי מספר פעמים לצאת מזה, אבל הבנתי שאין לי ברירה, התגעגעתי לאדריכלות. העבודה מרגשת אותי ולקח לי זמן להודות בזה. מעבר לזה אני מציעה לעשות רק מה שאתה באמת מאמין בו- אני במהלך הדרך עשיתי רק או כמעט רק מה שבאמת חשבתי שיוביל אותי למקום שלי- ידעתי שאני צריכה להיות עצמאית ופעלתי בכיוון. אף פעם לא התפשרתי על אדריכלות, גם אם הייתה תקופה שהעיצוב הטוסקאני והכפרי היה מאוד טרנדי פה, אז לא עשיתי בכלל בתים. לא עבודה לשם עבודה אלא עבודה לשם מה שאתה יכול לתת הכי נכון והכי אמיתי.


פרויקט שדה בוקר. צילום: עמית גירון

שביעות רצון מהעבודה
10- לא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר למרות שאני גם מתוסכלת בו- עובדים מאוד קשה ומרוויחים מעט יחסית. ובסופו של דבר זה לא תחביב, זה מקצוע. אבל בעיקרון, כשמנטרלים את רעשי הרקע אני מרוצה מאוד, יש שביעות רצון גבוהה.
תמיד היה לי ברור שאהיה אדריכלית. גם המשפחה שלי עוסקת בתחום, והאדריכלות היא תשוקה בשבילי, מעבר לזה שזה מקצוע זו גם דרך חיים, זו לא עבודה שבאים אליה בבוקר והולכים בערב.