ראיון עם שי עיד אלוני - אמן רב תחומי ומנהל אמנותי || ראיונות

''באופן כללי אני טיפוס שמחפש פתרונות לא שגרתיים. בזומו, הדילמה כיצד לפתור מבנים בעיתיים או רעועים צפה ועולה בכל פעם מחדש. האם לכסות ולהסתיר את הפגמים על ידי צביעה ועיצוב מחודש, או להיפך, להדגיש, לחשוף ולהגיב ל''פצעים'' שמספרים את סיפור המקום''

מזה מספר שנים שי עיד אלוני נע בקלילות על קו התפר החמקמק שבין אמנות לעיצוב - הוא פסל פעיל העובד על סדרת המשך למשפחת הפסלים המוצלחת ''הנפילים'', משתף פעולה עם מותג הילדים המצליח ''נונונו'', מרצה לתחומי העיצוב והאמנות ומכהן כמנהל האמנותי של זומו – המוזיאון הנייד הראשון בישראל.


magicis cubiculum מוזיאון הרצליה, צילום באדיבות שי עיד אלוני

אלוני גדל במשפחה של יוצרים - לאביו מפעל לרקמה שעובר במשפחה, אמו עסקה בתדמיתנות ואופנה עד שעברה לתחום ההוראה, אחד מאחיו אנימטור, השני מעצב ואדריכל ואחותו הקטנה מעצבת גרפית. ''כשכל המשפחה יושבת סביב שולחן אחד, זה כמו לשבת בביקורות של בית ספר לעיצוב. אנחנו נותנים אחד לשני ביקורת בונה. תמיד ביקורת, אף פעם לא מחמאות. זה מנגון הצמיחה המשפחתי'' מספר עיד אלוני.

כאשר נשאל אלוני מה אתה קודם, אמן או מעצב? הוא מעיד על עצמו כי כיוצר הוא מאפשר לעצמו לנוע בחופשיות בין הקצוות של תחומי העיצוב, האמנות והטכנולוגיה. הוא מחפש מכנה משותף כללי ורחב שמחבר בין הדברים לרוחב העשייה שלו ופחות חשוב לו להגדיר עצמו כך או כך.


מתוך התערוכה Boundary line הסדנה החדשה ברמת אליהו, ראשון לציון, צילום באדיבות שי עיד אלוני

אלוני החל את דרכו כבוגר התואר הראשון בלימודי עיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למנהל, משם המשיך לתואר שני בחוג לאמנות אוניברסיטת חיפה ולימודי אמנות במכללת קלישר. כבר בתערוכה שהציג בגלריה ברוורמן בשנת 2011, הוא העביר את החלל שינוי רדיקלי ועיסוקו בעיצוב פנים הורגש מאוד בדרך בה חילק את החלל ושינה את תנועת המבקרים בגלריה. גם בתפקידו כמנהל האמנותי של 'זומו' עליו להתמודד עם שינוי פני החללים המפתיעים אליהם נכנס המוזיאון בכל פעם מחדש.

ספר לנו קצת על זומו ועל התפקיד שלך כמנהל האמנותי שלו.

זומו [שילוב של המילים זוז ומוזיאון] הוא מוזיאון נייד, המוגדר ''מבוסס קהילות''. מטרתו היא להציג יצירות אמנות בפני קהל בישובי פריפריה, ובהתאם לכך גם לתת במה לאמנים מהפריפריה, בנוסף לאמנים הידועים המוצגים בו. מטרת המוזיאון להשתלב בקהילות השונות בהן הוא מתארח, לקבל ולתת ולהפוך את האמנות לשפה משותפת ומחוללת שינוי חינוכי, חברתי וכלכלי.


מבט חלל מוזיאון זומו ערד, צילום: יאיר מיוחס

זומו זז מעיר לעיר ובכל עיר אנו מתמודדים עם חלל שונה שאינו מוזיאלי. אני מוצא שיותר נכון להתייחס לתפקיד המנהל האמנותי- כמי שאחראי על עיצוב מוזיאון חדש לכל עיר ולא כמעצב תערוכות. תוך כדי תנועה יצרתי קווים מנחים לאיזורים שחייבים להתקיים בחלל המוזיאון כאשר התערוכה היא כמובן האלמנט החשוב שבהם. מכיוון שהמודל של זומו הוא מודל המבוסס על אירוח, הקרח בין המוזיאון לאורחיו ישבר דרך צורת הישיבה והגשת תה ועוגיות באיזור המיועד להתכנסות חברתית, גם הוא נלקח בחשבון בכל מבנה שאנו עוברים אליו. 

אני צריך להתייחס לעיצוב כל חלל בו זומו מתמקם, בהתאם לתמה שעליה החליט צוות המוזיאון ובמקביל ליצור סביבה שתכלול את הפונקציות ההכרחיות לתפקודו: ''אודיטוריום'', פינת אירוח, איזור לסדנאות יצירה, איזור להקרנת וידאו ארט, ''במה'' למיצגים ועוד. כל פונקציה שכזאת מקבלת פרשנות ויזואלית, ארכיטקטונית וקונספטואלית חדשה ברגע שזומו מגיע ליעד חדש. לעיתים אני מציע לאמנים או מעצבים שונים שיקחו חלק בעיצוב החלל, כך צומחות עבודות חדשות ושימושיות שמתקשרות ומגיבות לעבודות שסביבן.


רחבת כניסה זומו ארד, צילום: יאיר מיוחס

כמה זמן נדרש כדי להקים את המוזיאון כל פעם בעיר שונה ובמבנה שונה?

צוות זומו עושה עבודת הכנה של לפחות ארבעה חודשים לפני הכניסה לעיר חדשה. אנו עובדים במספר קבוצות: מחלקת הקהילה שבודקת כל גוף או קבוצה מתוך הקהילה שיכולה להגיע ולחוות את המוזיאון, מחלקת חינוך שיוצרת קשר עם בתי ספר, קבוצות נוער בסיכון, חוגי רובוטיקה או כל פלטפורמה חינוכית רלוונטית. האוצרות מתחילות במחקר על הנושאים אליהם ניתן להתחבר ומיהם האמנים שמתאים להציג ובתוך כל זאת מחפשים את ה- SITE שיתאים לכל המכלול.

זומו הוא מודל ''Site - Specific'' - מוזיאון חדש בכל פעם. נכון להיום זומו הוקם בבית ספר נטוש בירוחם, במחסן של מפעל מגבות ערד- בעיר ערד, בחלל תעשייתי ענק בחצור הגלילית ועתה הוא יושב בתוך סופרמרקט נטוש שבגלגולו הקודם היה מפעל קרח בקרית-ים.


איזור הקרנה בזומו ארד, צילום: יאיר מיוחס

איך מתמודדים עם החללים הגדולים הללו?

כיום ברור לכולנו שזומו זקוק למינימום של 1000מ''ר כדי להכיל את כולו. הערים בהן אנו מתמקמים בדרך כלל דלות בתקציבים ומשאבים ואנו מנסים להפיק את המיטב מהסיטואציה, על אף הקושי. באופן כללי אני טיפוס שמחפש פתרונות לא שגרתיים. בזומו, הדילמה כיצד לפתור מבנים בעיתיים או רעועים צפה ועולה בכל פעם מחדש. האם לכסות ולהסתיר את הפגמים על ידי צביעה ועיצוב מחודש, או להיפך, להדגיש, לחשוף ולהגיב ל''פצעים'' שמספרים את סיפור המקום. זהו המקום בו קו התפר בין עיצוב ואמנות בה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.
בזומו קרית ים, מצב העמודים היה בכי רע, האינסטינקט של המעצב אומר בואו נתקן אותם, בסופו של דבר החלטתי להגיב ל''פצעים'' של כל עמוד בנפרד. אמנם זוהי עבודה פחות גינרית ויותר מאתגרת אבל היא יוצרת התייחסות אינטימית לחלל ולעבודות המוצגות בו.


פינת וידאו זומו חצור הגלילית, צילום: נעמה פורת

בעידן הפופ-אפ שבו נותנים לאמני רחוב לצייר על בניינים לפני הריסה, למה צריך להמשיך ולהתעקש לקרוא לזומו מוזיאון?

אנו עושים הפרדה ברורה בין התפיסה של תערוכה הנודדת בין ערי הפריפריה לבין מוזיאון שבא ומתמקם באופן זמני במקום מסויים. ההתמקמות יוצרת תחושה שאנו כאן כדי להטמע בקהילה ולהכיר אותה מבפנים. אנחנו לא אורחים, אנחנו מארחים שלא מורידים את רף היצירות המוצגות כדי ''להנגיש'' אותן לקהל הרחב. המטרה היא לתת כלים לקהל שמגיע אלינו איך לקרוא אמנות טובה. הגישה היא להגיע מממקום החינוכי אבל לא ''מחנך''.

דוגמא טובה לכך היא ההחלטה ליצור הפרדה מוחלטת בין איזור סדנת היצירה לבין האיזור בו מוצגת האמנות. בדרך זאת יש מקום להשוואה ולדיאלוג על מקומה של האמנות, יש התכוונות והבחנה בין יצירה ויצירת אמנות. במוזיאון ימוקמו עבודות אמנות שנבחרו על ידי הקריטריונים המקצועיים ביותר על ידי צוות שמוכשר לכך.
אנו פועלים מתוך אחריות גדולה למפגש הראשון של ילד או מבוגר עם יצירת אמנות. זוהי אחריות מוזיאלית שאינה באה בהכרח לסבר את העין, לכן אנו מתעקשים לכנות את זומו מוזיאון.


זומו קרית ים, צילום: יאיר מיוחס

מעבר לזומו, מהו הפרוייקט הבא שלך?

כרגע אני עובד על דור שני למשפחת הנפילים ובמקביל אני עובד על רישומים גדולי מימדים. הנפילים היא סדרת פסלים שיצרתי בשנת 2014 והיא כוללת 7 פסלי עץ דמויי אדם בגובה של כ-2.5 מ'. את הנפילים, העשויים מעץ גושני, אינני יוצר דרך גריעה מן חומר אלא דרך בניה של חלק או איבר אחר בכל פעם. אחד הדברים שמרגשים אותי בסדרה זו היא הסמפטיה שהם מעוררים על אף גודלים ומראם הכבד. אני רואה כיצד ילדים ומבוגרים נוגעים בהם בעדינות וברגישות כאילו הם חיים ונושמים. 
בסדרה העכשווית נוצרים נפילים יותר קוטביים, ילדים ומבוגרים, דרכם אני יכול לחקור הכלאה של מקורות השראה שונים: שבטיות, רובוטים וטכנולוגיה, טקסיות ומדע בדיוני. אני עובד על חמישה נפילים בו זמנית ופתאום יש בסטודיו מסיבה של דמויות הלקוחות ממקומות וזמנים שונים הנושאים על עצמם פצעי גוף, צלקות וחריכות כסימני חיים. 


מימין: סדרת הנפילים הראשונה, צילום: ליאת אלבלינג. משמאל, רישום בלחיצה, אקריליק על בד.


סדרת הנפילים הראשונה, צילום: ליאת אלבלינג.


יד, עין ודג - עבודה של שי עיד אלוני,  שהוצגה במונסטר, גרמניה. צילום: Ralf Emmerich


זומו חצור הגלילית, צילום: נעמה פורת

הדמיה חצור הגלילית, הדמיה:  באדיבות שי עיד אלוני