אדריכלות כמרחב מאת: זוהר מונייר, אדריכל || מאמרי דעה

המרחב מהווה תפקיד חשוב מאין כמותו בחיי היום יום, אנו חיים איתו וחיים בו.
המרחב סלל לנו דרכים רבות למימוש מבצרנו העתידי אשר מתבטא בצורה אדריכלית
ובכך יוצר את הברית המופתית בין האדריכלות למרחב והאדריכלות כמרחב.

כל רועי הצאן מבינים את הצורך לתת מרחב לעדרם, לכן הם משחררים אותם מדי יום
בכדי להרגיש את המרחב, בעליהם יכולים להאכילם בכלובם וברפתם אך מרגישים הם
את הצורך הבסיסי של כל יצור חי עלי אדמות בלקבל מרחב וביחסי הגומלין שבין החיה 
והאדם יחס המתבטא בזכות , הזכות לקבל מרחב.
הרבה אנשים מגדירים את האדריכלות כתרבות אך לא נזניח את 'אימא אדמה' , אדמה 
אשר מעניקה לנו מרחב, האדריכלות הינה אם התרבות - התרבות המרחבית.
כאדריכלים, אנו מתעסקים עם החלל יותר מהמרחב ומנסים להשיג את התוצאה הטובה 
ביותר ללקוח על חשבון המרחב, המרחב מתורגם לבית והבית מתורגם לחללים אשר 
מתוכננים לשרת את האדם ולשמש לו ולבני משפחתו מקום מבטחים ופרטיות,'ביתם מבצרם'.

מדוע בתי העלמין פתוחים למרחב? הרי אפשר לבנות לדייריו תיקרה וקירות מכל עבר
[בסגנון החממה] אך הצורך במרחב נדרש מטעמי חיים והחשוב מכל הוא שהאיזון
והברית המופתית שבין החלל והמרחב קיימת, 'דיירי' בית העלמין רדומים בחלל,
בחלל אשר משקיף אל המרחב.
חלק מהבריות מבקשים 'מרחב' בעת תכנון ביתם, רובם יודעים שזכות זו כרוכה
בהוצאות כספיות לא קטנות ומשקיעים הרבה משאבים בכדי לחוש 'מיני מרחב' בביתם המיועד.
חלק אחר נבהלים מהמרחב ורוצים לחוש תחושת אינטימיות בביתם המיוחל ומבקשים
מהאדריכל לצמצם גבהים ומרווחים שונים גם בכדי לנצל כהוגן את חלל ביתם ולא בהכרח
מטעמים חומריים.
יכול להתקיים גם מבנה מרחבי להפליא אך בתוכו מתבצרים חללים קטנים הלא תואמים את
חיצוניותו, כדוגמת מגדלי התאומים ז'ל - חיצונית הם העמידו ריסי צופים רבים, אך כשנכנסים
פנימה נרגעים מאחר שצורת המרחב החיצונית והאימתנית בגובהה הומרה לחללים רבים אשר
פקדו אותם אלפי זוגות נעליים מדי יום.

התמודדותם של האדריכלים עם תכנון המרחב מעלה היבטים פסיכולוגיים מעניינים :
המרחב הנתון: היזם או הלקוח מוסרים את חלקת מרחבם ע'ג פיסת נייר לאדריכל,
האדריכל יודע שמחכה לו מרחב בתול ועליו לתכננו כך שישב כראוי על מתחמה של
' אימא אדמה'.

המרחב הרצוי: היזם או הלקוח נכנסים ללבטים וחילוקי דעות בינם לבין עצמם ובינם
לבין משפחתם, כולם מנסים לתת את הדעת ולגשר בין חומריות ומציאות.
המרחב הופך להיות לקלף מיקוח וויכוח בטרם רקם עור וגידים.

המרחב הבנוי: היבט זה הוא מאין תוצאה סופית להתחלה חדשה, בריאה מהודרת על
בסיס ישן, כניעה לתאוות היופי והשלמות של כל סובבי הפרוייקט מעין 'טרנספר מרצון'
- טרנספר מרחבי.

מסופר על קונפוציוס הפילוסוף הסיני הנודע שנשאל פעם מפי תלמידו כדלקמן:
'מדוע מורי אתה ממריץ אותנו לאכול דגים ומתהדר במאכל זה הרבה?'
תשובת המורה: ' מפני שהדג תלמידי היקר הוא בעל החיים היחיד ביקום שאתה יכול לנפוח את 
נשמתו בדרכי נועם וללא צורך בנשק קר או חם, כל נשקך היא חכתך אשר הופכת הליך זה גם
לבילוי עצמי, וחשוב שתזכור שיצאת אל המרחב בסירתך לכיוון המרחב הטבעי מנוף ואספת 
דגים רבים ממרחב אילם' [ במקרה האדריכלי היא האדמה]

בזממנו הנאור כיום בני אדם נכנסים אל בית דרך הדלת, רק חיות וגנבים נכנסים דרך החלון 
למעט אותות מצוקה שמאלצים את מצילי נפשם לקפוץ דרך החלון.
ישנם הרבה מנהגים אדריכלים שאנו מחשיבים אותם כאקסיומה כגון דלת הפתיחה של הכניסה
לבית , בכל העולם הדלת נפתחת כלפי פנים - מדוע? עבור כניסת אורחים ועבור כניסה נוחה 
בתנועה ישרה , וביציאה אנו ' משחררים' את עצמנו ואת אורחינו הנכבדים , פותחים להם את הדלת 
בתחום ישותנו אל ישות אחרת - ישות המרחב.
חלונות רבים מתנוססים על קירות בתי העולם ומפעליה, בכל חדר פרטי לפחות חלון אחד
לעיתים נאלץ האדריכל לתכנן חדר ישיבות במרכז שטח החברה, חדר ישיבות נטול חלונות 
יושבי החדר אולי נהנים מגיבושם ומשיחתם ומתרפסים על קורו של המזגן אך, ללא צל של ספק 
יעדיפו לשהות בחדר בעל חלונות וכולם יודעים שהשהייה בחדר זה היא זמנית.
מי אינו רוצה צוהר אשר משקיף למרחב וזאת למרות ש'הוכח מדעית' שאפשר לשרוד בחדר סגור
עם מזגן. אף לא בן אדם אחד יוותר על זכות קיומית זו - הזכות לקבל מרחב.

ישנה חלוקת תפקידים מעניינת בין החלל האדריכלי לבין המרחב ובין המרחב לחלל החיצון,
חלל חלון ביתנו משקיף אל המרחב בעל האופק ואילו מרחבנו הגדול - כדור הארץ משקיף
ומרחף גם בחלל - החלל החיצון.
איזון זה מזכיר את מבטה של אם הרה לעבר ביטנה ומבטו של עוברה לעבר המרחב , האם לא 
רואה בעין מזוינת את חילופי המקומות והתפקידים אך היא מרגישה את חבטות עוברה בבטנה
חבטות אשר מאותתות על זכותו של העובר בלקבל - לקבל מרחב.
אנו נולדנו למרחב הגדול והאדריכלות משמשת אותנו בתפקיד החשוב ביותר בהיווסדו של 
המין האנושי, היא יוצרת לנו חללים פרטיים ללינה ולהגנה משפחתית ערבה ובטוחה 
ומאפשרת לנו הסתכלות לעבר המרחב דרך חלונות ביתנו ומשמרת את האיזון במופתי
בין האדם למרחב ובין האדריכלות לאדם.
ישנם הרבה עמים ושבטים הממאנים לוותר על מרחבם ומנצלים אותו עד תום למרות
מודעותם בדהירתה של הטכנולוגיה המודרנית הם אינם מתפתים ומפחדים 'מאבא טכנולוגיה'
ונדבקים בעונג 'באימא אדמה'.
בארצנו, אנו מוצאים את הבדואים גרים באמצע מרחב ונוף זך וטבעי , בונים להם את אוהלם
אוהל מודולרי ונודדים ממקום למקום, הבדואים הם בין העמים היחידים על שביל החלב אשר 
מנצלים עד תום את המרחב, גם אוהלם הוא חפץ אדריכלי עתיק יומין אשר מפגיש בין מרחב 
למרחב כלומר : מרחב אוהלם [לא חלל] אל המרחב הטבעי ומשום כך הם נראים לרבים כאנשים
מן החלל החיצון [ במובן השוני באורח החיים והתרבות].

כשדנים במרחב אדריכלי אין אנו יכולים לדלג על המרחב האדריכלי של בעלי החיים לדוגמא:
עיט אשר בונה את קנו לבדו וללא תוכניות אדריכליות ויודע לקמר ולקער קשתות בצורה מדהימה,
למרות בניית הקן העיט לא יוותר על המרחב [למעט גוזליו] הוא ובת זוגתו ימצאו מרבית זמנם 
במרחב ונחים לבסוף בקנם - ' ביתם מבצרם'.
אצל חיות רבות ניתן למצוא הברקות אדריכליות והנדסיות בבניית בתיהם, כל זאת ללא הכשרה 
אקדמאית כלשהי בתחום! אך הצורך בלינה ובהגנה פיתח אצלם חושים אדריכלים רבים מרהיבים
ביופיים ובביצועם.

האדריכלות והמרחב נמצאים בכל מקום. האדריכלות כמקצוע עתיק יומין תרמה להובלת האנושות לחיים במרחב 
ופיתחה את חושי האדריכלות המולדים אצל כל יצור חי על כדור הארץ,
חושים אשר מתעוררים בעת הצורך בהגנה על המרחב האישי והבטחת קיומו - זכויות יסוד הנגזרות מהזכות לקבל מרחב.