שיחה עם האוצר דורון פולק על חשיבותה של אמנות במרחב הציבורי || ראיונות

השיחה עם האוצר דורון פולק נשמעת כמו קריאה בספרו של ז'ול וורן - מסביב לעולם ב80 יום. יש תחושה שבזמן שאנשים אחרים יושבים וחושבים על הפרוייקט הבא שלם פולק כבר הספיק להשלים סיבוב ולחשוב כבר על הסיבוב הבא.

רק לאחרונה אצר את התערוכה 'יש ריח לאמנות' בגלריית החווה בחולון יחד עם פרופ' יהודה רוט, את ''החלל הריק'' בגלריה של תיאטרון גבעתיים עם שותפתו אסתי דרורי ואת ''חלונות סאונד'' - מיזם ראשון של 'בלקוני' – רשת בין-לאומית של אוצרים עצמאיים שהוקמה ביוזמת האוצרת דרורית גור אריה, פולק וד'ר מייקל לזר.

לאחר עשרות שנים של עשייה אמנותית בארץ ובעולם, פולק עדיין מגדיר את עצמו כמי שפועל ''מחוץ לממסד'' האמנותי, בוגר מדעי המדינה ותיאטרון אשר הגיע לתחום במקרה ולא דרך המסלול הרגיל כבוגר בית ספר ללימודי אוצרות או אמנות. הוא אוצר תערוכות במרחבים ציבוריים וחללים תעשייתים שאינם ה''קוביה הלבנה'' בה אנו רגילים לראות אמנות.


אמנות על גבי עמודי גונדולות לבינאלה בונציה - האמנית אגנס דניס, אוצר דורון פולק.

כיצד הגעת לחיבור בין אמנות לחללים תעשיתיים?

בתחילת דרכי אי שם בשנות ה-80, פנה אלי האמן נחום טבת כדי שאעזור לו למצוא חללי סטודיו לאמנים וסטודנטים לאמנות, בזמנו רק התעוררה הדרישה ועיריית תל אביב בדיוק התחילה לאפשר לאמנים לעבוד במקלטים הפזורים בעיר.
כשחשבתי היכן עוד יש חללים גדולים וריקים בהם ניתן לעשות שימוש, הבנתי כי התעשיה היא הפתרון והצלחתי לשכנע את חברת חשמל להקצות חללים שאינם בשימוש, בתוך תחנות כח, כחללי עבודה לאמנים פעילים. שם בעצם החלה פעילותי מול גופים גדולים שעל פניו נראה כי כל קשר בינם לבין אמנות, מקרי בהחלט. כיום יש אינספור אירועי אמנות שמתרחשים במרחב העירוני והציבורי - תערוכות בחוצות העיר, אירועי אמנות במרחב, שירה בתחנות אוטובוס ועוד, בזמנו ספגתי המון ביקורת על מהלך שכיום נתפס כמובן מאליו.


ניצול אוהל במפעלי ים המלח לתצוגת פיסול חיות העשויות מאבן מלח, אוצר: דורון פולק. צילום: ארטורא

מדוע חשוב לך לעשות שימוש במרחב הציבורי כמקום להצגת אמנות?

אני מאמין כי אמנות צריכה להתקיים קודם כל במרחב הציבורי. כאשר אדם עומד וממתין בתחנת רכבת, בתור בבית חולים, בטרמינלים או מטייל ברחוב הוא פתוח לקבל מסרים ויזואליים, למה שאת העין לא תלכוד אמנות שתסקרן, תאתגר או תעורר השראה במקום רק פרסומות ומסרים מסחריים?
אני לא חושב שאוצרות שנעשית באופן מקצועי צריכה להתייחס אחרת להצגה במוזיאון או בחלל ציבורי. לשתיהן יש אותה אחריות כלפי האמנים, הקהילה, הסביבה והקהל.


עבודה של האמן ברנרדו שקולניק בתערוכת האמנות הסודית בבנין הנהלת בנק לאומי, אוצר דורון פולק, צילום: ארטורא

אצרת תערוכות בחללי אמנות אלטרנטיביים מה אתה כאוצר ''מרוויח'' מלאצור תערוכות בחללים שאינם מיועדים לכך?

אצרתי תערוכות באכסדרות של תיאטראות, גלריות, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות וכן במבני מסחר, עסקים ותעשייה. הרווח הגדול שלי כאוצר הוא החיבור האמיתי בין האמנות לציבור, גם אם הציבור אינו צרכן אמנות מן המניין. חשוב לי שהעבודות יתקשרו עם הצופים בהם בכל מיני רמות, לפעמים החיבורים עם הסביבה נראים ''אקראיים'' אבל אני תמיד דואג שיהיה חיבור רעיוני או פיסי בין חלל התצוגה למה שמוצג בו.


התערוכה ''החלל הריק'' שהוצגה באכסדרת תיאטרון גבעתיים בזמן שהתיאטרון היה סגור, צילום: נועה פלג

האם לדעתך אמנות יכולה להיות מוצגת בכל מקום ובכל דרך?

כאיש פרפורמנס אני מאמין בהצגת אמנות מתוך תפיסה הוליסטית, כזאת המתחשבת בסביבה שמקיפה אותה ובאדם. מבחינתי חללים תעשייתים, ציבוריים מאפשרים יותר תנועה, גודל ומרחב. הדבר מאפשר אוצרות שונה בהרבה מובנים מאוצרות בחלל מוזיאלי.

לפני מספר שנים אצרתי תערוכה בונציה על העמודים אליהם קושרים את הגונדולות, זאת תערוכה שאנשים רואים תוך כדי תנועה בעיר המבוססת על נסיעה בגונדולות. העמודים הללו הם חלק בלתי נפרד מהעיר, אנשים רגילים לראות אותם בצורה מסויימת ועל ידי שינוי קטן הם קבלו פנים אחרות. יש בכך משהו מרענן. פרוייקט נוסף שעשיתי בונציה הוא הצגה של אמנות ישראלית כאהלים בחצר מנזר, התערוכה נקראה ''שכינה באוהל'' דרך התצוגה יצרה חוויה מיוחדת בו בחרתי להציג את התערוכה דווקא בחצר המנזר.


אמנות ישראלית מוצגת כאהלים בחצר מנזר בבינאלה ונציה, התערוכה שכינה באוהל,צילום: ארטורא

גם עם חברות מסחריות יצא לי לא פעם להקים תערוכות. למשל שיתוף פעולה שעשיתי עם שטראוס כאשר הם השיקו את המותג מגנום. בפרוייקט הוצגו עבודות של שמונה אמנים ואמניות כמחווה לאמניות שהשפיעו על תפיסת האמנות במאה העשרים.
אני מאמין שגם דרך החיבור של מותג מסחרי עם אמנות ניתן ליצור חוויה דרכה מעבירים לקהל תכנים וחויה ויזואלית שאולי לא היה נחשף אליה בדרך אחרת, במקרה זה אמניות משפיעות. כמובן שבעבודה עם חברה מסחרית ישנם תקציבים אחרים ושיקולים מסחריים, כל השאר תלוי בכמה עקשן האוצר ועד כמה הוא עומד על דעותיו ומהם הגבולות שהוא מציב.


אמנות במרחב הציבורי תערוכה בנושא העצמה נשית בחסות מגנום שטראוס בנמל תל אביב,צילום: ארטורא

יוצא לך גם לא פעם לעבוד מול גופים עירוניים, כיצד התנהל התהליך?

הוזמנתי לתכנן עם שותפתי אסתי דרורי מתחמי פסלים ייחודים הפתוחים לקהל הרחב בנהריה ובטבריה. בשני המקרים דרך העבודה הייתה פתוחה מתוך שיח מכבד וגלוי, הכל היה ''על השולחן''. בשני הפרוייקטים דרישות העיריה היו ברורות - לדבר לקהל בגובה העיניים. הקומוניקטיביות של העבודות הייתה חשובה מאוד במקרה זה וההחלטה בשניהם הייתה לספר סיפור המתאים באופן אינדיבידואלי לעיר. גני פסלים מהווים אטרקציה תרבותית -אמנותית התורמת לערכים חינוכיים והיסטוריים בעיר.

במקרה של הגן בטבריה היצירות שנבחרו עוסקות בערכי העיר טבריה תחת הכותרת ''עבר מצמיח עתיד'', והשראתן נובעת מהשפה העברית והניקוד הטברייני. הגן תוכנן בעבודה משותפת וצמודה עם אדריכלית העיר עד הפרטים הקטנים ביותר.


גן פסלים אמנות ישראלית בנושא ניקוד טבריני בטבריה, צילום: ארטורא

מהו פרוייקט החלומות שלך?

זה חייב להיות פרוייקט גדול שמחבר בין אמנות לתעשיה, אני מאמין בכל ליבי שהעתיד בנוי על חיבורים שכאלה. ליאונרדו דה ווינצ'י כנראה היה הראשון שהבין את העוצמה הכרוכה בחיבור הזה..