לבן על לבן | מדור ראיונות || ראיונות

גדי וטל דלמן הם צמד אדריכלים, בוגרי בצלאל,שהקימו בשנת 2001 את ''לבן אדריכלים'' - סטודיו לאדריכלות ועיצוב פנים. כבר בתחילת הראיון שנערך עם טל, מרגישים את האנרגיה המלווה את השיח על הפרוייקטים, הלקוחות והמקצוע בו בחרו לעסוק.

סטודיו לבן מתמקד בעבודה מול בתים פרטיים ועיצוב חללי עבודה, שני הקצוות הממלאים את מהלך יומו של כל אחד מאיתנו. אצל צמד האדריכלים אשר חיים ויוצרים יחד 24/7 מדובר בסמביוזה מוחלטת בין הבית, הסטודיו, החיים הפרטיים והמקצועיים.

לא ניתן להמנע מהשאלה המתבקשת איך זה לעבוד ולחיות כזוג, התשובה שקבלתי הייתה לא אחרת מאשר: היא '' איך אפשר אחרת?''.
תהליך יצירה עם אדם שאתה אוהב הוא אמנם מאתגר אבל הגענו למצב שאנחנו שני חצאים של מוח אדריכלי אחד מספרת טל. דרך העבודה היא כזאת שכל אחד מאיתנו עובד על סקיצות בנפרד ואז נפגשים סביב שולחן משותף כדי לתת לאגו להתנגח ולהתנגד מתוך ידיעה ברורה שדרך הויכוח וההתנגדות יווצר דבר חדש וטוב ויעלו זוויות ראיה שלאו דווקא חשבנו עליהן בנפרד. אנו עובדים יחד כבר עשרים שנה ויותר ומתורגלים היטב בדינמיקה, ברור לשנינו כי נדרשים ויתורים וראש פתוח כדי לעבוד בצורה כזאת אבל מבחינתינו זאת הדרך הנכונה והמדוייקת ביותר.


NV HOUSE בסביון, צילום: רן ארדה

מה הופך את הפרוייקטים שאתם עושים ל''שלכם'' מה מייחד אתכם על פני משרדים אחרים?

ישנם שלושה גורמים עיקריים שעליהם אנו שמים דגש וכנראה הם אלה שהפכו עם הזמן להיות ''טביעת האצבע'' האדריכלית שלנו: אור, אויר וקצה מבט פתוח. אנו משקיעים מחשבה רבה בתכנון ושליטה על האור שנכנס לחללים שאנו מתכננים. האור בארץ מאוד אגרסיבי ומחמם, ולנו, כאנשי מקצוע , יש את היכולת לווסת אותו ולרתום אותו למטרתינו.
בכל פרוייקט אנו משתדלים להשאיר מפתחי חלונות רחבים וגדולים ככל האפשר, ראשית כדי שתמיד תהיה האפשרות לאוורור טבעי וגם כדי שהעין תוכל להגיע למקום הכי רחוק שהיא יכולה מבלי להתקל בקיר. הכלל הזה תקף גם לבתים קטנים.


SD House, בצרון/רמת ישראל, תל אביב צילום: שי אפשטיין

מהו בית בשבילכם?

נכון להיום אנחנו בונים את הבית הפרטי שלנו וזה בהחלט תהליך לא פשוט. פתאום את הדיאלוג שיש לנו עם הלקוח ושנמשך לאורך כל הפרוייקט, אנחנו צריכים להכיל על עצמינו. מבחינתינו בית הוא מקום שאמור לאפשר אושר, כאשר אושר הוא מונח אבסטרקטי וסובייקטיבי - הוא יכול להיות ריח האוכל שמתפשט בבית או האפשרות לשמוע את יקיריך בחדר השני. בית צריך לאפשר פרטיות אבל גם אינטראקציה טובה. בסיכומו של דבר מרכז הבית הוא מי שחי בו ועל צרכיו יש לענות, לנו כאנשי מקצוע יש את הכלים לעשות זאת, הן במקרה הפרטי שלנו והן אצל אנשים אחרים, בדרך אחת חשובה - דיאלוג פתוח.


SD House, בצרון/רמת ישראל, תל אביב צילום: שי אפשטיין

מהו הפרוייקט שאתם הכי גאים בו ומדוע?

כנראה שזה יהיה הבית בעין ורד, הוא הראשון שעשינו כמשרד עצמאי. גם במבט לאחור, עשרים שנה אחרי, יש בו פשטות שתמיד עובדת. לפעמים אדריכלים צריכים לעבוד קשה במשך שנים כדי להגיע לפשטות הזאת. אני זוכרת את הרגע בו עמדנו והסתכלנו כשיצקו אותו, הוא היה נראה פצפון, רצנו חזרה לתוכניות כדי לוודא שלא טעינו. לא האמנו שכל התכנון שלנו יכנס לתוכו כי אז עוד לא ידענו שככל שסוגרים את הבית כך הוא גדל ומה שנכנס בתוכנית יכנס גם בחיים.


BL HOUSE, במושב עין ורד. צילום באדיבות: לבן אדריכלים


BL HOUSE, במושב עין ורד. צילום באדיבות: לבן אדריכלים

פרוייקט נוסף שמהווה עבורינו ציון דרך הוא מלון אלגרה הבנוי כבית ערבי ישן עם חצר פנימית וקירות אבן עבים. כאשר קבלנו את הפרוייקט נצבו בפנינו שלוש דרכים שונות להתמודדות עמו: האחת לוותר על הקיים ולבנות הכל מחדש, דבר שימחוק לחלוטין את ההסטוריה של המקום. השניה להעביר אותו תהליך שימור אשר ישאיר אותו ישן, פתרון שהרגיש לנו יותר כמו לעצב תפאורה לתיאטרון מאשר לצקת תוכן משמעותי למלון בוטיק והדרך השלישית, שנבחרה בסופו של דבר - לשלב ולמנן בין השתיים. בחרנו באמצעים מודרניים כדי לכבד את הישן, בפרוייקט נוצר שיווי משקל בין הישן לחדש כאשר כל אחד מהם מחזק את רעהו על אף הניגודיות שיש בו.


מלון אלגרה, צילום באדיבות: לבן אדריכלים

מיהו האדריכל.ית שאת מעריכה במיוחד?

אפשר לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראשה של טל כאשר היא חושבת על התשובה לשאלה ועונה – האדריכל המקסיקני לואיס ברגאן. ברגאן ידוע בזכות השילובים שיצר בין אדריכלות מודרנית לסגנון המקסיקני המסורתי. אני אוהבת את התעוזה שלו ואת השימוש האמיץ בצבע. הוא מהווה השראה בעיקר בחללי העבודה שאנו מעצבים ובמתחמי העבודה Power-Ball שבבעלותינו. מכיוון שאנו הלקוחות של עצמינו יכולנו להשתחרר, ליצור חלל דינמי ולהתפרע.

אם כבר מדברים על חללי עבודה, מה בעצם קרה בשנים האחרונות, נראה כאילו אין יותר משרדים, רק חללים ומתחמים.

נכון, זה תהליך מעניין וטבעי. פעם כשעוד תכננו משרדים הדבר עודד מבנה הררכי בו קובעים מי יקבל משרד גדול ומי קטן, מי יקבל חלון ומי לא וכו'. משם עברו לאופן ספייס, פורמט קצת בעייתי במנטליות הישראלית הרעשנית. במקביל גם הכירו בחשיבותן של ''שיחת המסדרון'' בהן נוצרת אינטראקציה בלתי פורמלית ושיתוף דעות. לאחר מכן הגיעה התפיסה של קידוש שעות הפנאי תוך כדי יום העבודה. העובדים נשארו מה שיותר זמן באיזור המשרד שכלל כבר חדרי כושר, חדרי מנוחה, בתי קפה וכו'. השינוי הגדול החל לפני כעשור, אז התייחסו לתכנון משרדים כמו אל תכנון אורבני - ''כיכרות'' עוצבו כדי שאנשים יוכלו לשבת יחד ואת המסדרונות החליפו ''רחובות'' ומעברים, הגיעה התובנה כי אנשים אוהבים לזוז, לדבר בטלפון תוך כדי תנועה. כיום אדם שוכר כיסא ושולחן אך מתנהל בחלל העבודה תוך כדי תנועה ושימוש באיזורים ציבוריים המשותפים לעוד אנשים.

מימין: POWERBALL צילום: אמית הרמן. משמאל: POWERBALL צילום: חן וגשל


MD OFFICES צילום: עוזי פורת

תני טיפ לסטודנטים שיוצאים לשוק כיום.

הטיפ הזה עלול להשמע מיושן ולא רלוונטי אבל אני אומר אותו בכל מקרה - תחשבו על פרוייקטים עם עט ונייר.
אין תחליף לקשר שבין המוח שלנו לבין קצה האצבעות, קורה שם משהו אחר מאשר מה שקורה כמשתמשים רק במחשב, זוהי יכולת שאנחנו נוטים לשכוח או פשוט להתעלם מקיומה. לפעמים אני מדפיסה תוכניות, עושה עליה קו וחצי בעפרון וזה מעיף לי את הראש. אל תוותרו על היד כהמשך ישיר של המוח.


צילום: לבן אדריכלים