ראיון עם אדריכל משה כץ' || ראיונות

''..אני חייב להתאהב בעיר שאני מתכנן ובאנשים שגרים בה. אני עושה את זה מפני שברגע שאהיה מאוהב בהם, אעשה הכל כדי שיהיה להם הכי טוב. זה גורם לי לא להתעצל ולא להתפשר בתכנון ובקבלת ההחלטות. התאהבות היא דבר לא רציונלי והיא פותחת המון רבדים שאנחנו לא רואים במציאות הפונקציונלית...'

אדריכל משה כץ מגלה לנו בראיון מה משפיע על היצירה שלו, על דרכו כאדריכל צעיר ועל פרויקטים הנבנים בימים אלו ממש. כץ [39], יליד חיפה, הוא דמות שונה ובולטת בנוף האדריכלות הישראלית, ומתכנן בעיקר פרויקטי מגורים ומבנים ציבוריים.


משה כץ. צילום: דנה מיטיאגין

תחילת הדרך – איך הגעת לתחום האדריכלות?
הייתי תמיד ילד חולמני שמצייר, אבל מקצועית התחלתי רק בגיל 16 בתיכון במגמת האדריכלות. התאהבתי במקצוע וזה הפך לחלום חיי. כבר בגיל 16-17 תכננתי את הפרויקט הראשון שלי שאף יצא לפועל: ראתה את הפרויקט אדריכלית שהחליטה שהיא לוקחת את הקונספט הזה והגשימה אותו. אז הבנתי שיש לי משהו שכנראה צריך לפתח אך עדיין לא הבנתי בדיוק מה. הייתי ילד שלא היה מודע עד הסוף אבל ראיתי איך העולם החיצוני מגיב והבנתי שיש לי פוטנציאל. המורה שלי מאוד עודדה אותי להמשיך וזה נחרט כחלום שצריך להגשים אותו, הפסקתי לראות שום אפשרות להיות שום דבר אחר. מגיל אפס אני למעשה חוקר את המושג ''יצירתיות''.

איפה למדת ואיך הגעת להיות אדריכל עצמאי?
למדתי בפירנצה באיטליה כ-6 שנים ושם חל שינוי מאוד גדול בחיי. באמצע הלימודים עשיתי הפסקה והלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ומוזיקה. הרגשתי שאם אני לא אלמד את כל הדברים האלה אני אהיה אדריכל די גרוע.

חזרתי לאיטליה והמשכתי את הלימודים מאותה נקודה אבל עם הרבה יותר ידע, מוכנות ובשלות. חזרתי מאיטליה ולמדתי עוד שנה וקצת בבצלאל וכבר אז תוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד במשרדים. עבדתי במשרדים הגדולים בארץ וניהלתי פרויקטים מאוד משמעותייים, מתחמים גדולים: תכנון עיר, קומפלקסים חדשניים ועוד.

עברתי לחו''ל, עבדתי בגרמניה ובפורטוגל, ולפני שנתיים חזרתי לארץ והפכתי לאדריכל עצמאי לכל דבר. אני משתף פעולה עם משרדים בחו''ל ויש לי גם יזמים פרטיים וחברות יזמות ובנייה שפנו אלי ועשיתי עבורם פרויקטים. עכשיו אני בעצם על קו ישראל-חו''ל במקומות שונים ומתפרש להמון כיוונים. יש לי צוות מדהים של 8-10 אנשים שחצי מהם מפוזרים בעולם בכל מיני מקומות. הם אנשים סופר מקצועיים בתחומם ונותנים לי שירות על פי הצורך שלי.
קונספט העבודה שלי הוא מאוד גמיש – בניתי לעצמי מערך ותשתית בהם אני יכול לעבוד מכל מקום ויכול לתת מענה לכל אדם ובכל מקום. אם זה אירופה, אפריקה, ארה''ב, לא משנה איפה בעולם.

במה אתה מתעסק בעיקר היום? אילו סוגי פרויקטים אתה מעדיף ולמה?
אני מעדיף כל פרויקט, לא משנה לי הפונקציה אלא החופש היצירתי שאני יכול לקבל כדי להביע את עצמי. מעניין אותי לאפשר אמירה חדשה וליצור מקום חדש עבור אנשים, לייצר כאן חיים טובים, מעניינים ומרגשים יותר דרך האדריכלות ולהסתכל קדימה. מעניין אותי לדמיין איך הדבר ייראה בעוד 15 שנה מהיום, כשאנשים כבר יהיו זמן מה סביב המקום הזה. לצערי התכנון האדריכלי מסתכל אחורה ולוקח דוגמאות מהעבר במקום להסתכל איך יכול להיראות העתיד. אני מוכן לתכנן מתחנת אוטובוס ועד גורדי שחקים שכבר יצא לי לעשות. אני לא בורר בפונקציות אלא בחופש היצירתי שיש לי.

ספר לי על פרויקט מעניין שאתה עובד עליו כרגע.
יש פרויקט אחד שממש ברגעים אלה קורה ונמצא בכניסה הראשית לזכרון יעקב, ליד היקב. זוהי נקודה מאוד חשובה ביישוב, ויזם פרטי ביקש ממני לתכנן קומפלקס מגורים חדשני. לי היה חשוב להבין את ה-DNA של זכרון ואיך אני יוצר מקום שצומח מההבנה של העיר הזאת שנמצאת בין אזורים שונים של טבע שונה [הרים, ים] לבין עירוניות וכפריות. המטרה היתה ליצור מתחם שייראה כאילו צמח משם ועדיין לחשוב קדימה ולקחת את זה רחוק.
יצאו פתרונות מעניינים, לדוגמא במפלס הקרקע הפרויקט נותן אפשרויות עירוניות מקסימליות כמו כיכר דינמית עם קשתות, במפלס שמעל יש בניינים מרובעים עם חלונות שמאפשרים 360 מעלות של נוף ומעל הכל יש אלמנט של משולש פיסולי עם גגות משופעים, מה שהופך את הקומפלקס למעין פסל סביבתי שנראה שונה מכל זווית.


מתחם מגורים בזכרון יעקב. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל


כמו פסל סביבתי, מתחם מגורים בזכרון יעקב. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל

פרויקט נוסף שאני מנסה לקדם כבר זמן מה נקרא ''מצפה שקיעה''. זהו מתקן חברתי תרבותי שניתן להקים בכל חוף ים הגורם לאנשים לחזור לים ולראות את מופע השקיעה המרהיב, שמשתנה כל יום מחדש. המקום הופך להיות סוג של הד של השקיעה, בדגש על הצפייה ביחד.
הצגתי את הפרויקט הזה לראשי ערים באזור מפרץ חיפה והיתה התלהבות שיא, אך כרגע הוא מתעכב, וזה משהו שעוד רשויות בעיני צריכות לדעת ממנו.


יושבים ביחד בשקיעה. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל


מתקן חברתי תרבותי. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל

עוד פרויקט מעניין שממש כרגע סיימתי לתכנן הוא שכונת מגורים של 520 יחידות דיור בקרית אליעזר, שבעצם גם שם זיהיתי את הייחודיות של המקום [הים שמשתנה להר]. כל האלמנטים המיוחדים שיש רק פה הופכים למבנה, ונוצרו חזיתות עם השתקפויות של הים בזכוכית, השתקפויות של ההר הירוק מהצד השני וחזיתות עירוניות עם פתחים הנשלטים על ידי הדיירים. בדרך זו החזיתות יהיו דינמיות ויראו כל יום אחרת לגמרי. למטה יש פסטיבל שלם של גינות בגדלים שונים, אנשים יכולים לבחור לעצמם איפה להיות. הפרויקט זכה להגיע לגמר של אות העיצוב 2018 ויצר הרבה רעש סביבו.


פרויקט קרית אליעזר חיפה, פינוי בינוי. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל


חזיתות דינמיות בפרויקט קרית אליעזר חיפה. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל

תאר לי את תהליך התכנון שלך? מהם השלבים ומה משפיע על היצירה?
התהליך כבר מובנה ואני אפילו מעביר הרצאות בנושא: 'איך לשלוט בתהליך היצירתי''. לתהליך יש כמה היבטים:
ההיבט היצירתי שלי עם עצמי – אחרי שאני מבין מה ואיפה הפרויקט, השאלה הראשונה שלי היא תמיד: ''מה הדבר הזה חולם להיות?'' השאלה הזאת חייבת להוציא ממני תשובה שהיא לא בנאלית כי זאת שאלה מוזרה, והיא פותחת אותי למימד יותר יצירתי. אני ממשיך למחקר השראתי: מחקר על המקום, על הפונקציה עצמה, והמטרה היא לייצר השראה ולהפוך את הנושא לחגיגה.
השלב השני הוא שלב קצת רוחני – מבחינתי לא הכל מתחיל ונגמר אצלי: אני הולך לאתר, עושה מדיטציה עם עצמי ומנסה להבין מה המקום משדר. המסרים שאני מקבל מהמקום נכתבים ומתקבלות תובנות שמבחינתי לא אני יצרתי אלא אמירה שצריכה להיאמר.
ההיבט הפסיכולוגי – איך האנשים רוצים לחיות שם, על מה לשמור, על מה לוותר ומה האופי הרצוי למקום.
כל התהליכים מלווים בהמון טקסט, אני כותב ממש סיפורים שלמים. בסוף אני בוחר מהם ועורך לסיפור אחד. ברגע שיש לי קונספט וסיפור – הם חייבים לחדור את כל הרבדים של הפרויקט, הפנים והחוץ חייבים להביע את הסיפור והחוויה הסופית של האנשים צריכה להעביר את הקונספט.

רק עכשיו, אחרי כל התהליך הזה עם עצמי אני מכניס את כל ההיבטים המקצועיים – רצונותיהם של היזם, העירייה, הרשות, תב''ע וכו'. בשלב הזה החלום פוגש את המציאות וצריך להגשים כמה שיותר אחוזים ממנו. אם הייתי מתחיל הפוך כנראה שהייתי מתייאש מהחלום וחייב להתעסק רק במה שהמציאות מאפשרת, ואני חייב להגיד שעם כל הניסיון, הרבה פעמים דווקא בגלל שאתה מגיע עם משהו יוצא דופן הרשויות פתאום מאוד גמישות ורוצות לאפשר משהו יחודי וחדש.

זהו תהליך שמערב את כל כולי, ונפשי נכנסת לכל פרויקט. לאחרונה הרבה אומרים לי ובצדק שזה לא בריא להשאיר חלקים מנפשך בפרויקטים ושאני צריך לדעת לשחרר את הפרויקט ממני, אבל בינתיים אני עוד שם.

התאהבות נשלטת
הרבה לפני שאני מגיע ליצירת הקונספט, בכל מקום שאני עובד בו בעולם, אני מייצר לעצמי תהליך ייחודי שאני קורא לו ''התאהבות נשלטת'': אני חייב להתאהב – בעיר שאני מתכנן ובאנשים שגרים בה. אני עושה את זה מפני שברגע שאהיה מאוהב בהם, אעשה הכל כדי שיהיה להם הכי טוב. זה גורם לי לא להתעצל ולא להתפשר בתכנון ובקבלת ההחלטות. התאהבות היא דבר לא רציונלי והיא פותחת המון רבדים שאנחנו לא רואים במציאות הפונקציונלית. כשאדריכל מתאהב במקום ובאנשים הוא נכנס למחויבות, מעין שבועה כמו שבועת הרופאים. המציאות נראית אחרת כשאתה מאוהב ושם נמצאת כל ההשראה והעניין.

זה התחיל אצלי באוניברסיטה כשהייתי אמור לתכנן בית ספר. הפרופסור שלנו היה אחד שמתכנן בתי ספר שנראים כמו כלא, כמו רוב בתי הספר גם כאן בארץ. מכיוון שהלקוחות שלי היו ילדים, התאהבתי כל כך בילדים באופן כללי שהרגשתי צורך להרחיב את הפרויקט: למדתי פסיכולוגיה ופענוח ציורים, ועבדתי חצי שנה עם 200 ילדים בבית ספר ליד הבית שלי כדי לתכנן בית ספר שהוא עבורם. לא הייתי יכול לעשות את זה בכלל בלי ההתאהבות הנשלטת. המחקר שעשיתי היה מדהים ומה שיצא זה פרויקט מטורף. הפרופסור בזמנו קרא לי משוגע ולא הבין מה אני עושה, ו- 15 שנה אחרי בטעות הוצאתי את הפרויקט החוצה והוא הפך ללהיט – כתבו עליו בצרפת ובעוד מקומות בעולם.


בית ספר בטוסקנה, איטליה. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל


בית ספר בטוסקנה, איטליה: בעקבות מחקר פסיכולוגי עם ילדים. הדמיה באדיבות: משה כץ אדריכל

כשמתאהבים בעיר רואים פתאום את כל הניואנסים הקטנים, הצבעים, הריחות, העצים, משחקי האור והצל, הטקסטורות. רואים בדימיון את כל הפנטזיות קורות. כשמתאהבים באנשים שבעיר אז מתחילים לראות מה הם היו רוצים ומה יעשה להם טוב בחיים. אדריכל זה מקצוע עם המון אחריות.

מה לדעתך מצב האדריכלות בישראל?
יש כמה אדריכלים שאני מאוד אוהב ומעריך בארץ והלוואי והיו עוד מהם. זה מתבטא גם בעיצוב וביצירה וגם ביחס המוסרי שלהם: לעובדים, לקולגות, לסביבה וכו'. לצערי רוב האדריכלים בארץ הם לא כאלה [ויש הרבה תירוצים: הכל צריך להיות מהר יותר וזול יותר לדוגמא] וקשה לי לראות את רוב הבניה החדשה שיש בארץ. זה מרגיש כאילו לא השקיעו את המאמץ להבין או לדמיין איך נראה העתיד, אלא מתכננים את העבר: לוקחים פתרונות שראינו כבר לפני 15 ו-20 שנה, כמו מסגרות בטון מסביב לחלונות ומרפסות שכבר ראינו ומוכרים לנו אותם כמשהו חדש. כל זאת במקום לדמיין איך צריך העתיד להיראות, להבין את המקום שאנחנו חיים בו ושלכל עיר יש את היחודיות שלה. כמו שיש אבן ירושלמית – שתהיה מרפסת חיפאית וזכוכית תל אביבית. למקום צריכה להיות אמירה משלו, לא יתכן שבחיפה יבנו באבן ירושלמית רק כי לקבלן יותר זול לקנות אותה.

בנוסף, מצב היצירתיות בארץ הוא מאוד בעייתי וקשה. הייתי רוצה לראות את האדריכלים הצעירים יותר בפרונט, ושהגילדות החזקות שלפעמים משפיעות על הסביבה לא לטובה, יעשו מאמץ להתחדש. הביקורת שלי היא בעיקר כלפי אדריכלים, אני בא משם ואני חושב שהתפקיד הוא קודם כל להציע ולהגיד לאזרחים איך העולם, המדינה והעיר יכולים להיראות. אח''כ הרשויות מקבלות את התכנית ומאשרות אותה, ולכן גם שם צריכים להיות האנשים הנכונים שיכולים לקחת את ההחלטות הנכונות ביותר עבור המקום. ובסוף גם לתושבים יש את האחריות אם הם מקבלים או קונים. ההיצע אולי היה משתנה סביב הביקוש וזה גם יכול ליצור שינוי.
במדינה שבה כולם נוסעים ומטיילים כל הזמן בחו''ל אני לא מבין איך אין לקהל כאן מודעות ליצירתיות ולחללים איכותיים, זה לא ברור לי איך האנשים בארץ מסתפקים במעט אחרי שנוסעים לחו''ל ורואים מה שהולך שם בתחום העיצוב. ככל שהדור שלי והדור שאחרי יכנסו לתמונה אני בטוח שגם זה ישתנה.

>>>לעמוד של משה כץ אדריכל במדריך אנשי המקצוע של ארכיג'וב<<<