תפיסה הוליסטית באדריכלות מרכז למוסיקה וספריה ע''ש פליציה בלומנטל, מאת: נילי פורטוגלי || מאמרי דעה

פרק מתוך הספר החדש ' תפיסה הוליסטית באדריכלות' -
מרכז למוסיקה וספריה - דיאלוג בין בניין חדש לסביבה היסטורית קיימת

מתחם ביאליק הוא מתחם ייחודי בלבה ההיסטורי של העיר תל אביב, והוא מתעד בזעיר אנפין את תולדות האדריכלות של העיר תל אביב כולה משנות העשרים של המאה העשרים עד עצם היום הזה. במתחם זה - הנקרא על שמו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שביתו ניצב בפינת הכיכר - עומד הבניין הראשון של עיריית תל אביב. הוא נבנה בשנות העשרים – תקופת האדריכלות האקלקטית בתל אביב, ובה ניסו האדריכלים שבאו מאירופה לחבור לאדריכלות המקומית שמצאו כאן. עוד נמצאים במתחם מבנים מתקופת התפר של שנות השלושים עד הבניינים מתקופת הסגנון הבין-לאומי החדש - הבאוהאוס - סגנון שהביאו לארץ כעסקת חבילה והיה לצעקה האחרונה [ dernier cri]
את כל אלו תכננו אותם אדריכלים יהודים פליטים שעלו לארץ מאירופה.

אופייה של עבודתם עד אמצע שנות השלושים [לפני יבוא הבאוהאוס] צמחה מהאיזון שהיה בין זיקתם ואהבתם לארץ ישראל ובין השימוש בדפוסים חוצי תרבויות ועמים שהביאו מארצות מוצאם באירופה. הם ניסו ליצור במודע “אדריכלות ישראלית“ חדשה המשלבת בין מזרח למערב. הם הבינו כי דווקא החיבור למציאות המקומית שהם חיים ויוצרים בה - שהיא מציאות רחבה ומורכבת החובקת את הנופים, האדריכלות ואורח החיים המקומי שפגשו - יכול להצמיח מתוכם את האוניברסלי; להבדיל מדרך ההתבטלות דרכם של היוצרים הפוסט-ציונים, שאהבת הארץ, ההכרה בקיומה ויצירת אמנות ייחודית בעלת זהות ישראלית הפכו כמעט למילת גנאי בעיניהם. הכול כדי לחבור דרך סף כניסה נמוך ובטוח למועדון העולם הרחב בדרך של התכחשות למה שיש לנו כאן, שהוא מן הסתם לא מעט. יתרה מזאת, היבוא של הסגנון הבין-לאומי לארץ - להבדיל מצמיחתה של האדריכלית האקלקטית מתוך המקום - אינו יכול להיות מוסבר באופן פשטני, כפי שמקובל, כאימוץ או דחייה של שפה צורנית. מדובר בשוני שבין שתי תפיסות עולם. במילים אחרות המעבר מהאדריכלות האקלקטית, המכונה לעתים בטעות “הסגנון האוריינטלי“, לאדריכלות “הסגנון הבין- לאומי“, שכמובן נראה אחרת מבחינה צורנית, אינו מעבר מעיקרון סגנוני אחד למשנהו. הבחנה כזו עושה עוול להבדל הקיים בין שני סגנונות אדריכלות אלה. אסביר את כוונתי: אדריכלי הבנייה האקלקטית השתמשו בדפוסים פיזיים כמו מבואה לבניין, קשת, כותרת לעמוד, הבדלתו של חלל מסוים על ידי קירויו בכיפה או ארקדה בעלת עמודים בחזית הבניין. אך אדריכלים אלו לא עסקו בסגנונות, הם הבינו [במודע או לא במודע] מהם יסודות ההרמוניה באדריכלות: אותם דפוסי התכנון חוצי התרבויות העושים בניין לבניין טוב ושכוחם מתעלה על כל סגנון ועומד במבחן הזמן.

על תכנון הכיפה בבית רופין כתב מתכננו האדריכל ילין: 'הכיפות למען ציין את חשיבות [החדר] כבר מבחוץ...“
והראיה - אותם מבואה, קשת, כותרת לעמוד, ארקדה או כיפה בבניין מצויים במבנים מתקופות שונות: בבניינים הנפלאים שתכנן האדריכל פרנק לויד רייט בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה העשרים בארצות הברית; במסגדים שנבנו בראשית התקופה העות‘מאנית במאה ה- 14 ובמאה ה- 15 ובבניינים שנבנו בשנות העשרים והשלושים בארץ.


האדריכלות המודרנית [ככלל] התכחשה לדפוסים אלו ביודעים, ולכן יצרה סביבה פיזית נטולת כל רגש ומשמעות. אובדן תחושה של זהות ביצירה האדריכלית ובאמנויות בכלל הוא תופעה שאנו עדים לה בעולם כולו. אין הבדל בין הבניינים שנבנים בעשרות השנים האחרונות בבייג‘ין, בניו יורק, בברצלונה או בתל אביב.

על כן אומר כי סוף התקופה האקלקטית בארץ הוא לדעתי סוף תקופת האדריכלות שאפשר להגדיר יצירה ישראלית ייחודית. מאז לא צמחה בארץ בנייה שנבעה מהמציאות המקומית, וכל מה שנבנה כאן הונחת כהעתקה ובכפייה. אותה פרובינציאליות שהביאה להשתלת מוזאון גוגנהיים בבילבאו, שמן הסתם שפתו לא צמחה מספרד, היא שהביאה לנו את גשר המיתרים בירושלים או את התוספת החדשה למוזאון תל אביב, וזו הרי רק רשימה חלקית. האדריכלות האקלקטית אינה עניין של נוסטלגיה. היא תזכורת לכולנו כי יש אדריכלות אחרת שצריך לשים לב אליה שוב ושוב. דווקא בתקופה שנוצרים מבנים על פי צו האופנה החולפת [והשרירותית] יש לזכור את האדריכלות שאיכותה על-זמנית ומכאן שבעצם ההגדרה נכונה גם לעכשיו. ביוצרנו את החדש אל נשליך את התינוק עם המים.

בניין “מרכז למוסיקה וספריה“ בכיכר ביאליק נבנה ב- 1996 על מגרש ריק שקודם לכן עמד עליו הבית של משפחת שנקר. הבניין הקודם נבנה ב- 1931 , ועיריית תל אביב הרסה אותו לחלוטין ב- 1994. תכנון הבניין החדש נעשה מתוך כוונה עמוקה להשתלב בכיכר. שמירה על רוח סביבה קיימת אינה בהכרח חזרה פנטית על שפתה האדריכלית של אותה סביבה. השאלה המרכזית והרלוונטית שחיפשתי תשובה עבורה בזמן שעמדתי בכיכר והבטתי סביבי, היתה מהי השפה שתיצור דיאלוג אמתי בין בניין עכשווי ובין סביבה היסטורית קיימת בעלת אופי כה אנושי שרציתי לשמרוֹ. לא אימצתי אף אחת מהתפיסות המקובלות; לא ניסיתי לשחזר את העבר ולא ניסיתי להתכחש לו על ידי שימוש בשפה אדריכלית שתכפה סדר חדש לחלוטין. לחלופין, כל אמצעי שזיהיתי ושהיה ביכולתו לתרום לדיאלוג היה רלוונטי בעיני.
לדרישת העירייה שילבתי בתוכניות שהכנתי לבניין החדש צורה של קטע קטן מחזית הבניין שהם הרסו בשלמותו ב- 1994. לדעת העירייה, הדרישה הזו נועדה “לשמור על זיכרון של מה שעמד שם קודם לכן“, אך זוהי כמובן תפיסה מוטעית ביסודה. בניין הוא מערכת אורגנית שלמה, והמשמעות העצורה בכל אחד מחלקיו קיומה מותנה בהיותו חלק משלם. ברגע שנהרס הבניין השלם, כל חלק ממנו מאבד את הקיום שלו ואת משמעותו. הדבר דומה לניתוק איבר מגוף האדם. על כן הדרך שבחרתי להתייחס לסוגיה זאת היתה להתחשב באותו קטע צורני שנתבקשתי לשלב בתוכניות כמו אל כל אלמנט סביבתי אחר שנמצא בכיכר ושהבניין החדש צריך לחיות אתו בהרמוניה, כמו עץ הברוש, שהיה קיים בכניסה למגרש, וכמו הבניינים שעומדים בכיכר.

עצמת נוכחותו של הבניין בסביבה, במקרה זה בכיכר ביאליק, טמונה דווקא במידה שהוא משתלב בה ולא במאמצים להיות נבדל ממנה. חזיתות הבניינים הן דופנות הכיכר, לכן הן אלה הקובעות את התחושה שתיווצר בה.
ההשתלבות האורגנית שנוצרה בין בניין “מרכז למוסיקה וספריה“ ובין הכיכר, עד כי אנשים נוטים לחשוב ] בטעות[ שהבניין עמד שם מאז ומעולם, היא תוצאה של כמה דברים בסיסיים, והם:

א. היה צפוי שהצבע הכתום שבחרתי לבניין יפר את שלוות הכיכר, אך דווקא הוא זה שהעצים את השקט והשלווה שהיו בה. בחרתי בו כהשלמה לצבע הכחול של השמים והצבע הירוק של עץ הברוש, שהיו מול עיני. שלושתם יצרו יחד מסכת הרמונית אחת.
ב. ממדי הבניין החדש תאמו את קנה המידה האנושי שהיה קיים בכיכר לפני ההתערבות שלי ונגזרו ממנו.
ג. הקרניזים שבולטים מחזית מעטפת הבניין שייכים מן הסתם גם לבניין וגם לחלל שמסביבו ועל כן קושרים את שניהם יחד.
ד. במַקום שהבניין נושק לכיכר תוכננה מרפסת כניסה. שם נועדה לשבת התזמורת שתנגן לקהל היושב ממול בכיכר. המרפסת היא אפוא התווך המפריד את הבניין מהכיכר ובו בזמן מחבר אותו אליה ויוצר דיאלוג אִתה.
ה. הדיאלוג בין האנשים ההולכים בכיכר ובין אלה הנמצאים בפנים הבניין מתרחש באמצעות החלונות הגבוהים שבחזית הבניין.
ו. הכתר שעל מעקה הבניין מציין את הגבול שבין הבניין לשמים. גבול טוב הוא ישות המפרידה בין שתי ישויות אחרות ומחברת ביניהן בו בזמן.תפקידו של הכתר נועד אפוא לחבר בהדרגה בין הבניין ובין השמים.

הוצאת ספרים עם עובד בע'מ
www.kibutz-poalim.co.il

הפרק מפורסם באישור הוצאת הקיבוץ המאוחד