כיכר דיזנגוף, לאן? אדריכל הפרויקט המקורי מגיב || מאמרי דעה

צבי לישר, אדריכל ומתכנן ערים שתכנן את הגבהת הכיכר מעל למפלס הרחוב בשנת 1978, מגיב להחלטת העירייה להנמכת הכיכר ובניית חניון מתחתיה.

שיתוף הציבור בהליכי תכנון של בניינים ושל תכניות בינוי שיש להם חשיבות והשפעה על המרחב העירוני וחזותו, כפי שקיים במדינות אחרות, הוא תהליך חשוב. לצערנו, עדיין לא ניתן לו מקום ראוי ואמיתי בהליכי התכנון בארץ.
הסקר שנערך מטעם עיריית תל-אביב-יפו בנושא כיכר צינה דיזנגוף, לפני מספר חודשים, בוצע במתכונת של פניה אל ''האדם ברחוב''. הסוקרים הציגו שאלות שנוסחו מבלי שהתאפשר לנשאלים להתרשם מהצגה מוחשית של החלופות השונות. זהו מתכון ברור להטיה מראש של התוצאות. בפועל, הקיף הסקר כ-1000 משתתפים בלבד. מכאן ועד לקביעה כי מרבית תושבי תל-אביב-יפו תומכים ב''החזרת עטרה ליושנה'', המרחק גדול מאוד.


הצעתו של אדר' צבי לישר לשידרוג ושיפוץ מרחב הכיכר והמבנים בהיקפה; מבט כללי על הכיכר [מצפון דרומה]

כך הוצגה החלופה הראשונה: 'הכיכר הנוכחית תשופץ, היא תשאר מוגבהת מהכביש, כשגישה אליה היא באמצעות מדרגות ורמפות. המזרקה תשופץ. התחבורה תמשיך לעבור מתחת לככר, עם תנועת כלי רכב פרטיים ואוטובוסים'.
זהו תאור שגוי שאינו תואם במהותו את העובדות בשטח. מרחב הכיכר אינו רק המרכז המוגבה, אשר מהווה 18% בלבד מן השטח הכללי להולכי רגל [1,400 מ''ר מתוך 7,700]. הגישות אל מרחב הכיכר, במפלס הרחובות המגיעים אליה, הן מרחב משמעותי להולכי הרגל. יש לציין כי המזרקה שבמרכז החלק המוגבה לא היוותה חלק אינטגרלי בשיקולי התכנון והוצבה רק שמונה שנים לאחר חנוכת הכיכר! כלומר, דוקא השארת המזרקה, גם אם תשופץ, תמשיך להוות מחסום ויזואלי ולפגום באיכות המרחב לשוהים ברחבה המוגבהת.

החלופה השנייה: 'הכיכר תונמך למפלס הרחוב. במרכזה תפותח גינה עם עצים, צמחייה ופינות ישיבה. הכביש יעבור מסביב לכיכר והגישה אליה תהיה דרך מעברי חצייה מרומזרים. תינתן עדיפות להולכי רגל בחצייה לכיכר'.
זהו תאור אידילי של מציאות שאינה ניתנת למימוש. מרכז הכיכר יתפקד למעשה כאי תנועה, מוקף בתנועת כלי רכב אינטנסיבית. הגישה דרך מעברי חצייה מרומזרים רק תיצור עומס רב יותר ולא תבטיח נגישות ראויה להולכי הרגל. השטח הכללי להולכי רגל יחזור להיות כ-5,800 מ''ר בלבד [לעומת 7,700 מ''ר כיום], כשכמעט מחציתם במדרכות לצד כביש סואן.

חלופה שלישית: 'כמו בחלופה השנייה, ובנוסף ייבנה חניון תת-קרקעי שיכיל עד 280 מקומות חניה. בעקבות בניית החניון יבוטלו מקומות החניה כחול-לבן ברחובות סביב הכיכר. המדרכות ברחובות אלה תורחבנה על חשבון מקומות החניה. מחיר כניסה לחניון לתושבי תל-אביב-יפו יהיה בהנחה של 50%'.
החניון מעלה מספר תהיות כבדות משקל. שטח חניון בממדים המתוכננים יגיע לכ-11,200 מ''ר. מערכות האוורור והפליטה תהיינה חלק בלתי נפרד מן הכיכר, על כל הפגיעה הסביבתית המשתמעת מכך. בנוסף, יתווספו לרחוב רמפות כניסה ויציאה לכלי הרכב, מעליות ומדרגות להולכי רגל ונפח תנועה משמעותי.
לאור כל אלה, הגינה המובטחת על גג הבטון של החניון, עם נטיעת עצים וכו', נראית כבלתי ניתנת כלל למימוש.
והערה נוספת: לא ברור הקשר בין ההנחה של 50% לתושבי העיר, ובין טיב החלופה בהיבט התכנוני-אורבני.


הצעתו של אדר' צבי לישר; מרחבים להולכי רגל [מבט מדרום צפונה]

מספר מילים על כיכר צינה דיזנגוף, על מנת להעמיד דברים כהוויתם:
תוך התרפקות על סגנון הבאוהאוס, משתרבבים מעת לעת הסברים מלומדים כביכול, שאין להם קשר כלשהו לעובדות.
אין לחלל העגול של הכיכר שום קשר לאדריכלות הבאוהאוס. רק חזיתות המבנים בהיקף, תוכננו בסגנון הבאוהאוס על-ידי האדריכלים ג'. אוורבוך וי. גריניץ, שזכו בתחרות אדריכלים ב-1934. השטח שבין הבנינים תוכנן על-ידי מהנדס העיר דאז, י. שיפמן [לימים בן-סירה] והגנן הראשי א. משל.
בפועל, לא היתה זו כיכר, אלא אי תנועה בקוטר 66 מ', מנותק מהרחוב על-ידי כביש טבעת היקפי. הניתוק הלך והחריף עם השנים. החזרת מרחב הכיכר לציבור, כמרחב עירוני שימושי, היתה אפשרית רק על-ידי הפרדת הולכי הרגל מכלי הרכב ויצירת אזורים בלעדיים לתנועת הולכי הרגל. כך נוצר מקום מפגש ופעילות חופשית, למגוון סוגי האוכלוסיה, בכל שעות היממה. יעד זה הושג על-ידי הורדת מערך התנועה המוטורית בחצי מפלס ויצירת רחבה מרכזית מוגבהת. נוצרה מערכת רציפה ונגישה של שתי רחבות עיקריות, ליד קולנוע רב-חן וליד מלון סינמה [לשעבר קולנוע אסתר].
הכיכר המחודשת נחנכה בשנת 1978. נוצרו אפשרויות חדשות למפגשים פורמליים וא-פורמליים, למנוחה, לתצפית ול''חיכוך רחובי''. זאת, לצד פתרון פשוט וקולח לתנועת כלי הרכב, תוך הפרדה מוחלטת ובטיחותית מתנועת הולכי הרגל.
הדרדרותו המסחרית של רחוב דיזנגוף החלה בשנות ה-80, כפועל יוצא של ''תרבות הקניונים'' שחדרה לארצנו. לכך נוספה הזנחה מתמשכת לאורך שנים של הכיכר, על-ידי העירייה. לעיתים מתעורר הרושם כי זוהי מדיניות ''אי-תחזוקה'' מכוונת, שמטרתה יצירת לחץ ציבורי ל''החזרת עטרה ליושנה''. בפועל תהיה זו ''החזרת אי תנועה ליושנו''.


הצעתו של אדר' צבי לישר; רחבה שממשיכה את רח' בן-עמי, כחלק ממרחב הכיכר

משמעות החזרת תנועת כלי הרכב למפלס הולכי הרגל והחזרת המדרכה והכביש ההיקפיים היא אחת: אי תנועה מנותק. לא כיכר!
הכיכר נועדה בראש ובראשונה להולכי הרגל. במתכונתה הנוכחית, היא מהווה מדרחוב אמיתי עם שפע של הזדמנויות שלא כולן מוצו בתנאים הקיימים. שטח כבישי הטבעת הפך לרחבות מוצלות, אותן ניתן להפוך לפיאצות עירוניות אמיתיות ושוקקות חיים. העתקת פסלו של יעקב אגם למיקום אחר בעיר תפתח מחדש את החסמים הויזואליים שהוא יוצר. יש להחזיר את עטרת סגנון הבאוהאוס לבתים בהקף הכיכר, על-ידי שיפוצם, ולקבוע קריטריונים אחידים לשילוט ולגגונים של העסקים הפונים לכיכר.
ניתן לצקת תוכן אורבני ואנושי לכיכר, על-ידי מתן תמריצים לבתי-קפה, גלריות לאמנות, חנויות למוסיקה וכדומה, לצד אכיפה מוגברת של חוקי הרישוי, שיקום הריצוף, הספסלים וכו'. כל אלה יהפכו את מרחב הכיכר לאתר מושך קהל שישהה בו ולא רק יחלוף בו. את המהפך הזה ניתן להשיג בתקציבים קטנים בהרבה מאלה שיידרשו להנמכת הכיכר.

הצעתי לשיקום הכיכר היא פתרון פרקטי שאפשר יהיה גם לבחון מחדש לאחר מספר שנים. יש לקבל החלטה שקולה ומעוגנת בעובדות, ולא להסתמך על סקרים עם שאלות מגמתיות.
חלפה הלכה לה ''עיר קטנה ואנשים בה מעט'' והפכה למטרופולין.